25. המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח איננו בגדר צוואה, וכי אם בכלל יש לראות בו לכל היותר כהסכם שנערך במשותף על ידי המנוחים, והמנוגד לסעיף 8(א) לחוק הירושה. מתוקף האיסור על עריכת הסכמים הנוגעים לירושה עתידית - הסכם זה בטל.
26. לחילופין, טענו המתנגדות, כי מקום בו יקבל בית המשפט את הטענה לפיה עסקינן בצוואה כשירה, אזי, יש לפסוק כי המדובר בצוואה שאינה ניתנת לקיום מהטעמים הבאים:
א. ראשית, המדובר בצוואה שנשכחה;
ב. שנית, המדובר במסמך שניסוחו מעורפל ולא ברור ואשר איננו נושא את חתימת המנוח;
ג. שלישית, נוכח מעורבותה של המשיבה בהליך עריכת הצוואה אשר יש בה כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת מצידה.
דיון והכרעה
27. בשלב הראשון עלינו להכריע אשר למסמך האם המדובר כאמור בצוואה או בהסכם.
מהו בעצם המסמך שלפנינו ומהם מאפייניו?
כותרת המסמך "הסכם שותפות"
התאריך בו נכתב המסמך 14.8.1994
כתב היד בו נכתב המסמך נכתב כולו בכתב ידו של המנוח
הלשון בה מנוסח המסמך בלשון רבים
תוכן המסמך כולל הן הוראות לאחר פטירה מטעם המנוחים המסמך אינו כולל מילים המורכבות מהשורש י.ר.ש או צ.ו.ה
החתימות על גבי המסמך שתי חתימות הנחזות להיות חתימותיהם של המנוחים
השונה והמשותף לעולמות הצוואות ולעולמות החוזים
28. הן עריכת חוזה והן עריכת צוואה מהוות סוג של פעולה משפטית. המדובר בהצהרת רצון במסגרת הדין המכוונת להיווצרותן של תוצאות משפטיות כלשהן (א' ברק, חוק השליחות 396 (כרך ראשון - 1996)). בכל הנוגע למסמך מסוג צוואה, נקבע זה מכבר כי עסקינן בפעולה משפטית אשר אינה בבחינת חוזה (אהרן ברק, פרשנות במשפט - הצוואה (כרך 5 - תשס"א), עמ' 51 (להלן - "פרשנות במשפט"); ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, מג (1) 772, 783 (1989)). ואולם, נוכח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המחיל את הוראותיו של חוק זה גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, אזי, תחולנה הוראותיו של חוק החוזים אף על עריכת מסמך מסוג צוואה.
29. השוני המהותי בין חוזה לצוואה טמון בכך ש"החוזה הוא פעולה משפטית דו או רב צדדית בין החיים [בעוד] הצוואה היא פעולה משפטית חד-צדדית מחמת מיתה" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 51). צוואת יחיד מהווה פעולה משפטית חד-צדדית שכן תוצאותיה המשפטיות משתכללות בעקבות הצהרת המצווה בלא צורך בשיתוף פעולה של הזולת ואף בלא צורך בקיומו של צד נוסף. משכך היא אף אינה כוללת אינטרס של הסתמכות. אף האינטרס של היורש, מקום בו הוא אכן קיים, איננו מוגן כל עוד המצווה עודנו בין החיים. בניגוד לצוואה, החוזה מהווה פעולה משפטית דו-צדדית, הכוללת שני צדדים החולקים אינטרס של הסתמכות אותו יש לכבד.
ואולם, בעוד קביעה זו נכונה היא בכל הנוגע לצוואת יחיד - היא איננה רלוונטית בכל הנוגע לעריכתן של צוואות משותפות.
30. משכך נדרש עתה להבין מהו המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח בהסתמך על הדרישות המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה ביחס לעריכת צוואה בכתב יד. לנוכח תוכנו של המסמך נדרש תחילה לבחון האם המדובר בצוואה משותפת או שמא צוואה משותפת שהיא גם צוואה הדדית. כן נדרש למשמעות שהמסמך נערך כולו בכתב ידו של המנוח בלבד. גם לכך יש נפקות. מקום בו אכריע כי אין המסמך מקיים את כלל הדרישות הנחוצות כדי להכיר בו כצוואה אזי, נצטרך לבחון האם המדובר בהסכם המנוגד לסעיף 8(א) לחוק הירושה האוסר על עריכת עסקאות בירושה עתידית.
מה בין צוואה משותפת לצוואה משותפת הדדית?
31. צוואה משותפת שאינה הדדית אינה כוללת כל אינטרס הסתמכות הדדי בין שני המצווים שכן למעשה, ההסדרים שנערכו על ידי המצווה הראשון נקבעו ללא כל קשר או תלות בהסדרים אותם ערך המצווה השני ולהפך.
32. צוואה משותפת תהיה הדדית מקום בו ההסדרים שקבע המצווה האחד מבוססים על ההסדרים אותם קבע המצווה השני ואשר לא היו נערכים לולא ההסדרים אלה. אופייה ההדדי של הצוואה המשותפת נקבע על פי פרשנותה, בהתחשב בלשונה וכן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כמו כן, בצוואה משותפת הדדית קיים אינטרס הסתמכות מובהק המחייב כי פרשנות הצוואה תיעשה על בסיס אומד דעתם של המצווים. יש לזכור כי במקרה דנן, המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח נערך במהלך בשנת 1994 וזאת, בטרם נכנס לתוקפו תיקון מס' 12 לחוק הירושה אשר הכיר לראשונה בקיומן של צוואות הדדיות בסעיף 8 א לחוק הירושה.
33. עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 12 לחוק הירושה לא כלל החוק כל הסדר מיוחד ביחס לעריכתן של צוואות הדדיות. באותן שנים, ניטשה מחלוקת בפסיקה בכל הנוגע להכרה בתוקפן המשפטי של צוואות הדדיות (ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט (1979) 662, 669 (להלן - "טדסקי"); פרופ' שמואל שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה", תשכ"ה-1965 (כרך א - 1995) 443 (להלן - "ש' שילה").
34. לצד המחלוקת בספרות הישראלית, בכל הנוגע לפסיקת בתי המשפט בנושא של עריכת צוואות משותפות הוצגה עמדה ליברלית למדי. נוכח היעדר ההסדרה בחוק במהלך אותן שנים, נקבע כי יחולו על הצוואה המשותפת אותם דינים החלים על צוואה רגילה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, כז (2) 373 (1977) (להלן - "עניין שפיר"); ע"א 598/75 זבולון רזניק נ' נתן רזניק, ל (1) 749 (1976); ב"ש (חי') 290/78 חנה כהן נ' דניאל אוחנה, [פורסם בנבו] תשל"ט (1) 171 (1978); ע"א 510/90 מרים כצנשטיין נ' חינה סידרנסקי, מה (2) 221 (1991); ת"ע (ת"א) 2150/74 בלה נדבי נ' משה נדבי, [פורסם בנבו] תשל"ז (1) 309 (1976) (להלן - "עניין נדבי")). ראו בהקשר זה, אף את דבריו של כבוד השופט י' קיסטר בעמוד 379 לפסק דינו בעניין שפיר:
"אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן, וכן קבע במפורש שהסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). אבל, אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות. האחד לטובת חברו ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו. ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו". [ההדגשות כאן ולהלן שלי - א' א' ס']
35. מוסד הצוואות ההדדיות וההסדר המשפטי שחל לגביו עובר לתיקון מס' 12 לחוק הירושה לקה בחסר. כבוד השופט א' ברק ציין, כי עסקינן בהסדר שאינו מניח את הדעת וזאת, בשים לב לעובדה שהבעת דעה או רצון המשותפים לשניים, מעלה מניה וביה, ספק בנוגע להשפעה שהייתה לכל אחד מהם על רצונו של השני ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמוד 71; "טדסקי" לעיל, בעמוד 668). ברוח דברים אילו, נראה כי אופייה של הצוואה המשותפת אף אינו עולה בקנה אחד עם הוראת לשון סעיף 35 לחוק הירושה האוסר על השתתפות בעריכתה.
36. עם זאת, וכפי שציין כבוד השופט א' ברק: "אין כל סיבה שלא לראות במסגרת ההסדרים הקיימים, ועל פיהם - בצוואה המשותפת כצוואתו הנפרדת של כל אחד מהמצווים". לצד דברים אלה, ציין כבוד השופט ברק כי "היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - יאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצוואה של יחיד - טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 71-72).
37. הנה כי כן, בשנת 1994 לא הייתה מניעה עקרונית לבני זוג לערוך צוואה משותפת.
האם ניתן לראות במסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח, כצוואתם המשותפת של המנוחים? והאם המדובר בצוואה משותפת הדדית?
38. המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח מכיל הוראות לאחר פטירה, ולא סתם הוראות כי אם הוראה בזאת הלשון : "הוסכם כי לאחר מותנו של האחד או שנינו יחד...". למעשה המנוחים קבעו במסגרת המסמך, כי הוראותיו תיכנסנה לתוקף עם מותו של אחד מהם או במות שניהם יחדיו. ואולם – המסמך שותק בכל הנוגע לאופן בו יחולק העיזבון על ידי בן הזוג שיוותר בחיים. הבחנה זו, מחדדת את היעדר התלות והיעדר הקשר בין הוראותיו של המנוח במסמך לבין הוראותיה של המנוחה במסמך ומצביעה על כך שלו היה מדובר בצוואה, אזי היא היתה מתאימה יותר להיות צוואה משותפת אך לבטח שאינה עונה על קריטריונים של צוואה הדדית.
39. אשר לאופן פרשנותה של צוואה כאמור, קבע כבוד השופט א' ברק כי: "מן הראוי שיחול בה דין הפרשנות הרגיל, שלפיו הצוואה תפורש על פי אומד דעתו של המצווה, בלא שלזולתו - ובעניינינו למצווה המשותף האחר - יש אינטרס הסתמכות" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 73).