פסק דין
לפניי תובענות למתן צו לקיום צוואה, התנגדות לה ותובענה לצו ירושה.
ובמה דברים אמורים – בני הזוג מושא התובענות ערכו אי שם במהלך שנת 1994 "מסמך" שנערך כולו בכתב ידו של המנוח כאשר במסגרתו ניתנו הוראות לאחר פטירתם –האם המדובר בצוואה הדדית/ משותפת? האם המסמך הוא צוואתו של המנוח בלבד או שמא המדובר בהסכם המכיל הוראות לאחר פטירה? והאם הדבר אפשרי לנוכח הוראות לשון סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – "חוק הירושה").
אילו השאלות הניצבות לפתחי והדורשות הכרעה.
רקע ועובדות רלוונטיות
1. ביום 20.4.2016 נפטר המנוח.
2. ביום 9.5.2016 הוגשה בקשה לצו ירושת המנוח על ידי בנותיו של המנוח מנישואיו הראשוניים.
3. ביום 30.5.2016 או בסמוך לכל הוגשה בקשה לצו קיום צוואת המנוח על ידי בת הזוג של המנוח באמצעות המבקשות (להלן- "המבקשות").
4. ביום 8.8.2016 הוגשה התנגדות לצו קיום הצוואה על ידי בנותיו של המנוח (להלן- "המתנגדות").
5. נוכח הגשת ההתנגדות ומכוח סעיף 67א(א)(7) לחוק הירושה הועברה הסמכות לדון בבקשה למתן צו ירושה וכן בבקשה לקיום צוואת המנוח ובהתנגדות לה - לבית המשפט לענייני משפחה.
6. המנוחים חיו יחדיו משנת 1984 ועד למועד פטירת המנוח.
7. במהלך ניהול התובענות, בדצמבר 2017, בת הזוג הלכה לבית עולמה ובנותיה המשיכו את ההליך במקומה – הן המבקשות.
8. הן המנוח והן המנוחה לא היו צלולים לחלוטין בסמוך למועד פטירתם ומצבם הקוגניטיבי היה לקוי. ביום 17.4.2016 מונו המבקשות כאפוטרופסיות לגופה ורכושה של המנוחה (א"פ 31390-04-16). הבקשה למינוי הוגשה לבית המשפט במהלך חודש אפריל 2016 כאשר המנוח כבר היה מאושפז במצב קשה בבית החולים.
9. בסמוך לאחר פטירת המנוח, ביקשו המתנגדות להגיע לדירה בה התגורר עם המנוחה בשלושת העשורים האחרונים לחייו כדי לעבור על בגדיו, חפציו ומסמכים שהיו שייכים לו. המבקשות, סירבו לבקשתן ולא אפשרו את כניסתן לדירה.
10. לאחר מספר שבועות, קיבלו המתנגדות - בנותיו של המנוח, משלוח של חמישה ארגזים אשר הכיל את בגדיו של המנוח ומעט מחפציו האישיים. הארגזים על תחולתם, לא כללו את המסמך אשר הוגש לרשם לענייני ירושה כצוואת המנוח.
11. המתנגדות למדו על קיומו של המסמך רק לאחר שהגישו את הבקשה לצו ירושה, כאשר המבקשות פנו אליהם באמצעות בא כוחם.
ומהו אותו מסמך שהוגש לרשם לענייני ירושה?
12. המסמך שהוגש לרשם לענייני ירושה כצוואתו של המנוח נכתב כולו בכתב ידו של המנוח על גבי דף נייר משובץ. המסמך נושא את התאריך 14.8.1994 וכותרתו היא: "הסכם שותפות של ש.ש. וב.ג". בתחתית המסמך מופיעות החתימות של המנוח והמנוחה. המסמך נכתב בלשון רבים וכולל הוראות הנוגעות לאופן בו יחולק עיזבונם של המנוח והמנוחה לאחר פטירתם.
טענות הצדדים
טענות המבקשות
13. המסמך אשר הוגש לקיום מהווה את צוואת המנוח בלבד, שכן הוא עונה על כלל הדרישות המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה לשם עריכת צוואה בכתב יד: "צוואה בכתב יד תכתב כולה בידי המצווה, תישא תאריך בכתב ידו ותחתם בידו". בהתאם, טענו המבקשות כי המסמך שהוגש לקיום נכתב כולו בכתב ידו של המנוח; המסמך נושא את התאריך שבו הוא נערך - 14.8.1994 ובתחתית המסמך מופיעה חתימתו של המנוח.
14. בתצהיר עדותן הראשית אשר נפרש על גבי שני עמודים, ציינו המבקשות - כי בין המנוח למנוחה שררה מערכת יחסים חמה וקרובה וכי השניים התנהלו בשיתוף, באהבה, כבוד ואמון הדדי. המנוח עבר להתגורר עם המנוחה בשנות ה-80 לאחר גירושיו מאמן של המתנגדות. המנוח הותיר את כל רכושו לאשתו הראשונה, והלכה למעשה החל את מערכת היחסים עם המנוחה בהיותו חסר כל.
15. לטענתן, במועד בו הכיר המנוח את המנוחה, הכנסתו היחידה הייתה מעבודתו כמנהל ..., בעוד שלמנוחה היו שני חשבונות בנק ובהם כספים אותם צברה לאורך חייה עם בעלה המנוח - אביהן של המבקשות. לאחר מספר שנים בהן חיו המנוחים כבני זוג, צירפה המנוחה את המנוח כבעלים נוסף באותם החשבונות. בשלב מאוחר יותר, השניים פתחו חשבון בנק נוסף בו היו המנוחים בעלים במשותף. לחשבון זה הופקדו משכורותיהם וכן, כספים נוספים שהתקבלו אצל המנוחה בגין השכרת שתי דירות שהיו בבעלותה עוד בטרם הכירה את המנוח (סעיפים 5-6 לתצהיר עדותן הראשית של המבקשות).
16. המנוחה הייתה אישה משכילה ומורה במקצועה. על פי תיאורי המבקשות, המנוחה הבינה והתמצאה בכלל ענייניהם הכלכליים שלה ושל המנוח, ואף הייתה האחראית בפועל על אופן ניהול הכספים והרכוש המשותף (סעיף 7 לתצהיר עדותן הראשית של המבקשות).
17. ביחס למערכת היחסים של המנוח ובנותיו, ציינו המבקשות, כי במועד בו הכיר המנוח את המנוחה ועבר להתגורר עמה, נותק הקשר בינו לבין בנותיו. נתק זה, כך לטענתן, נמשך שנים רבות ואף שהקשר ביניהם חודש מספר שנים לאחר מכן, הוא מעולם לא שב להיות כשהיה. כך, את החגים, השבתות וימי ההולדת, חגג המנוח יחד עם המנוחה ובנותיה, תוך שהתייחס לילדיהן של המבקשות כאל "נכדיו". המבקשת 2 אף ציינה שהקפידה לדאוג לענייניו הרפואיים של המנוח וכי מערכת היחסים עמו התאפיינה בקרבה וחום.
18. אשר למסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח, טענה המבקשת 1, כי המנוחה הראתה לה את המסמך עוד לפני שנים רבות, תוך שהבהירה לה כי במידה ותלך מן העולם ראשונה, רצונה הוא שהמנוח ימשיך להתגורר בביתה עד ליום מותו ויוכל להשתמש בכספים המשותפים לצרכיו. ואולם, משנפטר המנוח ראשון בעוד המנוחה נותרה בחיים, טענה המבקשת 1 כי אימה המנוחה פנתה אליה בשנית, וביקשה ממנה לוודא שזכות המגורים וכן הכספים המשותפים שלה ושל המנוח לא יעברו לשימושן של יורשותיו - המתנגדות, ויחולקו אך ורק בין יורשיה (סעיף 9 לתצהיר עדותן הראשית של המבקשות).
19. המבקשת 2 טענה כי מצאה את המסמך בתוך כספת אשר הייתה מצויה בדירת המנוחים, מספר חודשים לאחר פטירת המנוח עת ביקרה את אימה, רק אז החליטה לבדוק את תכולת הכספת שהייתה מצויה בדירה.
20. בכל הנוגע לתוכן המסמך לרבות כותרתו - "הסכם שותפות", טענו המבקשות כי קריאה פשוטה של המסמך מלמדת כי אין כל קשר בין כותרתו לבין תוכן הוראותיו. המסקנה אם כך, לשיטתן, היא כי כותרת המסמך חסרת כל משמעות ובהתאם, כי אין לייחס לה כל משקל (סעיף 6 לסיכומי המבקשות). עוד נטען, כי אין לייחס כל משמעות למילים "הוסכם כי..." - בהן בחרו המנוחים להשתמש במקום לנקוט בלשון ציווי, שכן אין נפקא מינה לעניין זה, כל עוד לקורא ברור כי המדובר בהוראות ציווי לאחר המוות (סעיף 7 לסיכומי המבקשות).
21. ביחס להוראותיה של המנוחה וחתימתה על גבי המסמך, טענו המבקשות כי גם הוראות אלה חסרות כל משמעות ואינן מעיבות על או פוסלות את היכולת להגיש את המסמך לקיום כצוואת המנוח. אשר למנוחה, טענו המבקשות כי אין המסמך מקיים את כלל הדרישות המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה, היינו, הוא לא נכתב כלל בכתב ידה ועל כן, לצד כשרותו לשמש כצוואת המנוח אין הוא כשר לשמש כצוואתה של המנוחה (סעיף 9 לסיכומי המבקשות), ומשכך לאחר פטירתה לא הגישו אותו לרשם לענייני ירושה כצוואתה של המנוחה.
טענת המתנגדות
22. המסמך אשר הוגש לקיום איננו ממלא אחר דרישותיו של סעיף 19 לחוק הירושה, שכן ראשית, הוא אינו נושא את שמו המלא של המנוח או את מספר זהותו; שנית, הוא אינו נושא את חתימת המנוח אלא דווקא את חתימתה של המנוחה; שלישית, הוא אינו מזכיר את המילה צוואה ולו פעם אחת לכל אורכו; ורביעית, הוא מוגדר תחת הכותרת כ"הסכם שותפות" ולא כ"צוואה". נוכח כל אלה, לרבות האיסור על עריכת עסקאות בירושה עתידית הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הירושה, נטען כי המדובר בהסכם חסר כל תוקף אשר דינו להתבטל (סעיפים 14.3 ו-14.6 לכתב ההתנגדות).
23. המנוח מעולם לא ציין שערך צוואה או שהייתה בכוונתו לערוך אחת כזאת. לטענת המתנגדות, לאחר גירושי המנוח מאמן, אמנם הקשר בינן לבין המנוח התערער עד לכדי נתק מוחלט, אולם בחלוף השנים חודש הקשר ושב למסלולו הקודם. בנסיבות אלה, טענו המתנגדות, כי אף לו היה המנוח עורך צוואה הוא לבטח היה פועל לשינוי הוראותיה עם חידוש הקשר עם בנותיו (סעיף 6 לכתב ההתנגדות).
24. ההוראות במסגרת המסמך שהוגש לקיום כצוואת המנוח לא התייחסו לכלל רכושו וכי ניסוחו נעשה באופן מעומעם ולא ברור משכך יש להטיל דופי ביחס לאומד דעתו באותה העת.
25. המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח איננו בגדר צוואה, וכי אם בכלל יש לראות בו לכל היותר כהסכם שנערך במשותף על ידי המנוחים, והמנוגד לסעיף 8(א) לחוק הירושה. מתוקף האיסור על עריכת הסכמים הנוגעים לירושה עתידית - הסכם זה בטל.
26. לחילופין, טענו המתנגדות, כי מקום בו יקבל בית המשפט את הטענה לפיה עסקינן בצוואה כשירה, אזי, יש לפסוק כי המדובר בצוואה שאינה ניתנת לקיום מהטעמים הבאים:
א. ראשית, המדובר בצוואה שנשכחה;
ב. שנית, המדובר במסמך שניסוחו מעורפל ולא ברור ואשר איננו נושא את חתימת המנוח;
ג. שלישית, נוכח מעורבותה של המשיבה בהליך עריכת הצוואה אשר יש בה כדי להעיד על השפעה בלתי הוגנת מצידה.
דיון והכרעה
27. בשלב הראשון עלינו להכריע אשר למסמך האם המדובר כאמור בצוואה או בהסכם.
מהו בעצם המסמך שלפנינו ומהם מאפייניו?
כותרת המסמך "הסכם שותפות"
התאריך בו נכתב המסמך 14.8.1994
כתב היד בו נכתב המסמך נכתב כולו בכתב ידו של המנוח
הלשון בה מנוסח המסמך בלשון רבים
תוכן המסמך כולל הן הוראות לאחר פטירה מטעם המנוחים המסמך אינו כולל מילים המורכבות מהשורש י.ר.ש או צ.ו.ה
החתימות על גבי המסמך שתי חתימות הנחזות להיות חתימותיהם של המנוחים
השונה והמשותף לעולמות הצוואות ולעולמות החוזים
28. הן עריכת חוזה והן עריכת צוואה מהוות סוג של פעולה משפטית. המדובר בהצהרת רצון במסגרת הדין המכוונת להיווצרותן של תוצאות משפטיות כלשהן (א' ברק, חוק השליחות 396 (כרך ראשון - 1996)). בכל הנוגע למסמך מסוג צוואה, נקבע זה מכבר כי עסקינן בפעולה משפטית אשר אינה בבחינת חוזה (אהרן ברק, פרשנות במשפט - הצוואה (כרך 5 - תשס"א), עמ' 51 (להלן - "פרשנות במשפט"); ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, מג (1) 772, 783 (1989)). ואולם, נוכח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המחיל את הוראותיו של חוק זה גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, אזי, תחולנה הוראותיו של חוק החוזים אף על עריכת מסמך מסוג צוואה.
29. השוני המהותי בין חוזה לצוואה טמון בכך ש"החוזה הוא פעולה משפטית דו או רב צדדית בין החיים [בעוד] הצוואה היא פעולה משפטית חד-צדדית מחמת מיתה" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 51). צוואת יחיד מהווה פעולה משפטית חד-צדדית שכן תוצאותיה המשפטיות משתכללות בעקבות הצהרת המצווה בלא צורך בשיתוף פעולה של הזולת ואף בלא צורך בקיומו של צד נוסף. משכך היא אף אינה כוללת אינטרס של הסתמכות. אף האינטרס של היורש, מקום בו הוא אכן קיים, איננו מוגן כל עוד המצווה עודנו בין החיים. בניגוד לצוואה, החוזה מהווה פעולה משפטית דו-צדדית, הכוללת שני צדדים החולקים אינטרס של הסתמכות אותו יש לכבד.
ואולם, בעוד קביעה זו נכונה היא בכל הנוגע לצוואת יחיד - היא איננה רלוונטית בכל הנוגע לעריכתן של צוואות משותפות.
30. משכך נדרש עתה להבין מהו המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח בהסתמך על הדרישות המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה ביחס לעריכת צוואה בכתב יד. לנוכח תוכנו של המסמך נדרש תחילה לבחון האם המדובר בצוואה משותפת או שמא צוואה משותפת שהיא גם צוואה הדדית. כן נדרש למשמעות שהמסמך נערך כולו בכתב ידו של המנוח בלבד. גם לכך יש נפקות. מקום בו אכריע כי אין המסמך מקיים את כלל הדרישות הנחוצות כדי להכיר בו כצוואה אזי, נצטרך לבחון האם המדובר בהסכם המנוגד לסעיף 8(א) לחוק הירושה האוסר על עריכת עסקאות בירושה עתידית.
מה בין צוואה משותפת לצוואה משותפת הדדית?
31. צוואה משותפת שאינה הדדית אינה כוללת כל אינטרס הסתמכות הדדי בין שני המצווים שכן למעשה, ההסדרים שנערכו על ידי המצווה הראשון נקבעו ללא כל קשר או תלות בהסדרים אותם ערך המצווה השני ולהפך.
32. צוואה משותפת תהיה הדדית מקום בו ההסדרים שקבע המצווה האחד מבוססים על ההסדרים אותם קבע המצווה השני ואשר לא היו נערכים לולא ההסדרים אלה. אופייה ההדדי של הצוואה המשותפת נקבע על פי פרשנותה, בהתחשב בלשונה וכן, בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. כמו כן, בצוואה משותפת הדדית קיים אינטרס הסתמכות מובהק המחייב כי פרשנות הצוואה תיעשה על בסיס אומד דעתם של המצווים. יש לזכור כי במקרה דנן, המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח נערך במהלך בשנת 1994 וזאת, בטרם נכנס לתוקפו תיקון מס' 12 לחוק הירושה אשר הכיר לראשונה בקיומן של צוואות הדדיות בסעיף 8 א לחוק הירושה.
33. עובר לכניסתו לתוקף של תיקון מספר 12 לחוק הירושה לא כלל החוק כל הסדר מיוחד ביחס לעריכתן של צוואות הדדיות. באותן שנים, ניטשה מחלוקת בפסיקה בכל הנוגע להכרה בתוקפן המשפטי של צוואות הדדיות (ג' טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט (1979) 662, 669 (להלן - "טדסקי"); פרופ' שמואל שילה בספרו "פירוש לחוק הירושה", תשכ"ה-1965 (כרך א - 1995) 443 (להלן - "ש' שילה").
34. לצד המחלוקת בספרות הישראלית, בכל הנוגע לפסיקת בתי המשפט בנושא של עריכת צוואות משותפות הוצגה עמדה ליברלית למדי. נוכח היעדר ההסדרה בחוק במהלך אותן שנים, נקבע כי יחולו על הצוואה המשותפת אותם דינים החלים על צוואה רגילה (ע"א 576/72 משה שפיר נ' צבי אריה שפיר, כז (2) 373 (1977) (להלן - "עניין שפיר"); ע"א 598/75 זבולון רזניק נ' נתן רזניק, ל (1) 749 (1976); ב"ש (חי') 290/78 חנה כהן נ' דניאל אוחנה, [פורסם בנבו] תשל"ט (1) 171 (1978); ע"א 510/90 מרים כצנשטיין נ' חינה סידרנסקי, מה (2) 221 (1991); ת"ע (ת"א) 2150/74 בלה נדבי נ' משה נדבי, [פורסם בנבו] תשל"ז (1) 309 (1976) (להלן - "עניין נדבי")). ראו בהקשר זה, אף את דבריו של כבוד השופט י' קיסטר בעמוד 379 לפסק דינו בעניין שפיר:
"אצלנו המחוקק לא קבע מוסד של צוואות הדדיות, וכן לא קבע צורתן ותוצאתן, וכן קבע במפורש שהסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). אבל, אין מניעה ששני בני-אדם יעשו צוואות. האחד לטובת חברו ובעיקר מקובל הדבר בין בני-זוג. אין פסול בעריכת צוואות כאלה, אך כל אחד מן המצווים חפשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו. ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו". [ההדגשות כאן ולהלן שלי - א' א' ס']
35. מוסד הצוואות ההדדיות וההסדר המשפטי שחל לגביו עובר לתיקון מס' 12 לחוק הירושה לקה בחסר. כבוד השופט א' ברק ציין, כי עסקינן בהסדר שאינו מניח את הדעת וזאת, בשים לב לעובדה שהבעת דעה או רצון המשותפים לשניים, מעלה מניה וביה, ספק בנוגע להשפעה שהייתה לכל אחד מהם על רצונו של השני ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמוד 71; "טדסקי" לעיל, בעמוד 668). ברוח דברים אילו, נראה כי אופייה של הצוואה המשותפת אף אינו עולה בקנה אחד עם הוראת לשון סעיף 35 לחוק הירושה האוסר על השתתפות בעריכתה.
36. עם זאת, וכפי שציין כבוד השופט א' ברק: "אין כל סיבה שלא לראות במסגרת ההסדרים הקיימים, ועל פיהם - בצוואה המשותפת כצוואתו הנפרדת של כל אחד מהמצווים". לצד דברים אלה, ציין כבוד השופט ברק כי "היה ראוי למחוקק לנקוט בעניין הצוואה המשותפת - ובעיקר זו ההדדית - עמדה ברורה: אם לשלילה - יאמר הדבר במפורש; אם לחיוב - ייקבעו הוראות התומכות בצורת צוואה זו, והנותנות לה תוקף. המצב הקיים, שבו קיימת הכרה בצוואה המשותפת כצוואה של יחיד - טומן בחובו קשיים עיוניים ומעשיים גם יחד, וספק אם הוא תואם את הציפיות הסבירות של המצווים" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 71-72).
37. הנה כי כן, בשנת 1994 לא הייתה מניעה עקרונית לבני זוג לערוך צוואה משותפת.
האם ניתן לראות במסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח, כצוואתם המשותפת של המנוחים? והאם המדובר בצוואה משותפת הדדית?
38. המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח מכיל הוראות לאחר פטירה, ולא סתם הוראות כי אם הוראה בזאת הלשון : "הוסכם כי לאחר מותנו של האחד או שנינו יחד...". למעשה המנוחים קבעו במסגרת המסמך, כי הוראותיו תיכנסנה לתוקף עם מותו של אחד מהם או במות שניהם יחדיו. ואולם – המסמך שותק בכל הנוגע לאופן בו יחולק העיזבון על ידי בן הזוג שיוותר בחיים. הבחנה זו, מחדדת את היעדר התלות והיעדר הקשר בין הוראותיו של המנוח במסמך לבין הוראותיה של המנוחה במסמך ומצביעה על כך שלו היה מדובר בצוואה, אזי היא היתה מתאימה יותר להיות צוואה משותפת אך לבטח שאינה עונה על קריטריונים של צוואה הדדית.
39. אשר לאופן פרשנותה של צוואה כאמור, קבע כבוד השופט א' ברק כי: "מן הראוי שיחול בה דין הפרשנות הרגיל, שלפיו הצוואה תפורש על פי אומד דעתו של המצווה, בלא שלזולתו - ובעניינינו למצווה המשותף האחר - יש אינטרס הסתמכות" ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמ' 73).