40. הנה כי כן, המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח כולל למעשה את רצונם המשותף של שני המנוחים. מקום בו יוחלט כי המסמך מהווה את צוואתם המשותפת של המנוחים אזי, יסווג הוא כצוואה משותפת שאינה הדדית בהיעדר כל אינטרס הסתמכות. משכך על פרשנותו של מסמך זה, להתבצע על פי דיני הפרשנות הרגילים ועל פי אומד דעתו של כל מצווה בנפרד.
האם המסמך הנחזה להיות צוואתם המשותפת של המנוחים עומד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 19 לחוק הירושה?
צוואה בכתב יד
41. לשון הוראת סעיף 19 לחוק הירושה קובעת את אופן עריכת "צוואה בכתב יד":
"צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו".
42. בכל הנוגע לצוואה בכתב יד, יפים דבריו של הפרופ' שמואל שילה ("ש' שילה" לעיל, בעמוד 187):
"בינו לבין עצמו יכול אדם להורות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, לשים את הכתוב בין מסמכיו, ולפנינו צוואה כשרה למהדרין שתכובד לאחר מותו. כל מה שיש להקפיד עליו הוא שהכל יירשם בכתב ידו, שיכתוב תאריך ויחתום על המסמך".
43. בבואו של בית המשפט לדון בדבר תוקפה של צוואה שנערכה בכתב יד, עליו לבחון תחילה האם המסמך שלפניו השתכלל לכדי צוואה או שמא המדובר במסמך שנכתב בין הכותב לבין עצמו ואשר כלל לא הייתה כוונה לצוות באמצעותו. נוסף על כך, על בית המשפט להידרש לכתב היד המופיע על גבי המסמך וזאת, בפרט במקרים בהם המסמך נערך ללא עדים על כל המשתמע מכך. על כן, בהיעדר כל חובה בדין להחתים עדים על צוואה הנערכת בכתב יד, לא מן הנמנע כי סוג זה של צוואות יהיה חשוף לניסיונות רבים יותר לזיוף, ולחשש שמא דברי המצווה נכתבו למעשה תחת אילוץ או כפייה או במועד בו המצווה לא היה כשיר לצוות ("ש' שילה" לעיל, בעמוד 187-188).
את המגבלות הצורניות החלות על עריכת צוואה משותפת בכתב יד סיכם כבוד השופט א' ברק באופן הבא ("פרשנות במשפט" לעיל, בעמוד 71):
"מבחינת הצורה אין מניעה לעריכת צוואה משותפת בעדים במסמך אחד. לעומת זאת לא יהיה ניתן לערוך צוואה משותפת בכתב יד בצוואה אחת, שכן לא כל אחד מהמצווים כתב בכתב ידו את כל הצוואה. זאת ועוד, הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, המבטלת הוראה בצוואה המזכה את מי שערך אותה או שהיה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, תחול גם בצוואה המשותפת".
האם ניתן להכיר בצוואה משותפת כאשר היא נכתבה כולה על גבי מסמך אחד ובכתב ידו של אחד מהם אך נחתמה על ידי שני בני הזוג?
בכך נדון כעת.
44. בשנת 1976 פורסם פסק דינו של כבוד השופט י' שילה בעניין נדבי (שם), הדן במקרה אשר נסיבותיו הולמות אף את נסיבות המקרה שלפנינו. במסגרת פסק הדין נבחן מעמדה המשפטי של צוואה משותפת אשר נכתבה כולה בכתב ידו של הבעל אולם נחתמה בחתימתם של הבעל והאישה יחדיו.
כשם שבחן כבוד השופט י' שילה צעד אחר צעד את מהות המסמך אשר הובא לפניו באותה העת - כך אדרש אף אני. פסק הדין בעניין נדבי פורסם בשנת 1976 ובטרם כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12 לחוק הירושה, בדומה למקרה שלפנינו בו עסקינן במסמך אשר נערך בשנת 1994. ראו דברי בית המשפט בפסקה 14 בעניין נדבי :
"ההגיון אומר כי אם א' ו-ב' יכולים לצוות כל אחד את רכושו לרעהו והצוואות כשרות כאשר עושים הם כך בשני מסמכים נפרדים תישארנה הוראות הצוואה גם כשרות כאשר מאוחדות הן במיסמך אחד, כמובן בתנאי שאותו מיסמך ייערך בהתאם לדרישות החוק".
ובמה דברים אמורים?
45. בהתחשב בדרישותיו של סעיף 19 לחוק הירושה עולה השאלה האם ניתן היה לכלול את שתי הצוואות, הן את צוואת המנוח והן את צוואתה של המנוחה במסמך אחד?
לשון החוק אינה אוסרת לעשות זאת, אולם תוקף ההוראות של כל אחד ואחד מן המצווים תלוי בשמירה קפדנית מצידו על דרישת החוק לגבי צוואות ("עניין נדבי" שם, פסקה 17). שעה שהמסמך שהוגש לקיום במקרה שלפנינו לא נערך בפני עדים, ונערך כולו בכתב ידו של המנוח ספק אם ניתן לראותו כצוואה משותפת.
46. במסגרת עניין נדבי הוצעו שתי גישות לפתרון הסוגיה כמפורט להלן (פסקה 19 לפסק הדין בעניין נדבי):
"א) יכולים לטעון: מצווה לקיים את דברי המת. האם היתה כוונתו של המוריש לצוות כפי שציווה? אם כן הרי תוספת לצוואתו אינה יכולה לפסול את עיקרה ויש לראות את ההוראות המחוסרות תקפות של הגב' נדבי ואת חתימתה כתוספת מיותרת שאין להתחשב בה. משל למה הדבר דומה? למצווה המוסיף לצוואה דברים אחרים שאינם לעניין. במקרה כזה חובה על ביהמ"ש להפריד בין החלק האופרטיבי והכשר ובין החלק הבלתי אופרטיבי והמיותר, בדרך שהיו נוהגים להפריד באמצעות עפרון כחול חלקים פסולים מחוזה על-מנת להציל את החלק התקף ולקיימו. התוצאה של גישה כזו תהיה קיום הצוואה הנדונה כצוואה בכתב יד של המוריש.
ב) גישה שניה תהיה של הטוענים כדלקמן: בנוסח המסמך הנדון שזורות הוראות הבעל והוראות האשה ומשולבות זו בזו. לא ניתן להפריד בין השתיים כי הוראת האחד מבוססת על הוראת השני. טול את תקפה של הוראות הצוואה של האשה ונטלת בזאת גם את כל המניע לצוואה של הבעל. אם יוצא אתה מתוך גישה זו הרי אינך יכול לפסול את הוראות צוואת האשה מבלי לפסול גם את הוראות צוואת הבעל. מאידך, גישה זו מבוססת על ההנחה כי התחייב כל אחד מן המצווים כלפי רעהו והנחה זו זרה לאותו חוק הירושה תשכ"ה-1965 ולרוחו".
47. מבין שתי הגישות ביכר כבוד השופט י' שילה את הגישה הראשונה נוכח החשיבות הרבה אותה ראה בצורך לקיים את דברי המת. אשר לעצם נוכחותה של בת הזוג במעמד עריכת הצוואה, צוין כי עצם הנוכחות כשלעצמה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכתה במובנה תחת סעיף 35 לחוק הירושה.
עוד נפסק, כי חוק הירושה שולל לחלוטין תוקפו של ציווי אותו ציווה אדם שלא באמצעות צוואה כשירה וכן, שולל את תוקפו של הסכם לעריכת צוואה. ראו בהקשר זה את קביעותיו של כבוד השופט י' שילה בפסקה 28 לפסק הדין בעניין נדבי:
"מכאן ההיבטים של הצוואה כדלקמן: צורתה, דהיינו, פורמליות מיוחדת שאת מילויה דורש החוק ע"מ להכיר בהבעת רצון פלונית כצוואה. הפורמליות הזאת שיש בה אף מהחגיגיות והטקסיות משווה גם בעיני המצווה וגם בעיני הציבור ערך מיוחד ונפקות מיוחדת לצוואות על פני מסמכים אחרים והבעת רצון בצורה אחרת. והדברים מגיעים עד כדי כך שיודע אדם כי הבטחתו להוריש לאחר מותו אינה הבטחה כל עוד אינה לובשת לבוש של צוואה. יש אפילו אנשים מבטיחים להנחיל ביודעים היטב כי ההבטחה אינה מחייבת אותם ללא עריכת צוואה כחוק ועד לעריכה כזו חזון למועד. הדרישות הפורמליות שדורש המחוקק מצוואה על החגיגיות והטקסיות המהוות לעיתים חלק מהן באה גם לסמל ולהוכיח את גמירת הדעת לצוות".
סופו של יום, בעניין נדבי נקבע כי מסמך בו נכתבה צוואתם של שניים בכתב ידו של אחד מהם בלבד, יהא כשר כצוואה רק לגבי אותו מצווה אשר כתב אותה בכתב ידו. חתימתו של המצווה השני על גבי המסמך תהא חסרת כל נפקות משפטית ולא יהיה בה כדי לפגום בקיום הוראותיו של המצווה הראשון.
48. סוגיה דומה נדונה גם בפסק הדין בעניין ת"ע (ת"א) 7201/00 עזבון המנוח חיים נקדימון ז"ל נ' דב נקדימון [פורסם בנבו] (8.4.2002) (להלן - "עניין נקדימון"), במסגרתו נדונה השאלה: האם ניתן בדרך פרשנית להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה על "פגם" בצוואה בכתב יד, כשהפגם הוא שהצוואה אינה כתובה כלל ביד המצווה והתאריך שהיא נושאת אינו כתוב בידו?
49. סעיף 25 לחוק הירושה מאפשר לקיים צוואה על אף קיומו של פגם או חסר בצורתה. כך קובע הסעיף:
"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;
[...]".
ככלל, סעיף 25 לחוק הירושה לא נועד לאפשר דרך חדשה ליצירת צוואה, אלא רק לרפא פגמים בצוואה שנערכה שלא כדין (ע"א 679/76 אילה סלי הוריה, אפוטרופסיה הטבעיים דוד ו-הניה סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר מנהל עזבונו נ' פלדמן, ו-2 אח', לב (2) 785, 788 (1978)). מכאן, למדים אנו כי לא ניתן לתקן פגם במרכיב יסוד בצוואה, שהרי החלתו של סעיף 25 לחוק הירושה מותנית בקיומם של מרכיבי יסוד. המעיין בהוראות סעיפים 19 ו-25 לחוק הירושה ילמד כי מרכיבי היסוד של צוואה שנערכה בכתב יד הם שלושת המרכיבים הבאים:
א. הצוואה חייבת להיכתב כולה על ידי המצווה;
ב. על הצוואה לכלול תאריך. תנאי הוא כי גם התאריך ייכתב בכתב ידו של המצווה;
ג. על הצוואה להיחתם בכתב ידו של המצווה.
50. עתה, נחזור לשאלה שהוצגה בעניין נקדימון. התשובה הייתה שלילית, דהיינו, כי לא ניתן להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה על פגם בצוואה בכתב יד אשר לא נכתבה בכתב ידו של המצווה. במסגרת פסק הדין, הפנה בית המשפט לפסק הדין של כבוד השופט א' ברק בד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן, לו (3) 701 (1982), במסגרתו נקבע כי בכל הנוגע ליישומו של סעיף 25 לחוק הירושה, גבול הפרשנות יהא כגבול הלשון, לאמור, כי קשת האפשרויות אשר תעמוד לפני הפרשן לצורך פרשנותן של הוראות הצוואה תיוחד אך ורק לפרשנות לשונית אשר יהא בכוחה ליצור משמעות אשר תגשים את מטרות החוק. וכדבריו של כבוד השופט א' ברק בעמ' 715 לפסק הדין:
"אין השופט רשאי - בהעדר תחושה כי לפניו אבסורד פרשני - ותחושה זו אינה מצויה בענייננו - להגשים מטרה שאין לה אחיזה, ולו הקלושה ביותר, בלשון החוק. מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש [...] ייתכן, שיינתן ללשון החוק פירוש מרחיב או פירוש מצמצם, רגיל או פירוש חריג, אך בדרך כלל יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. אך באותה מידה אין השופט רשאי להסתפק בבדיקה הלשונית, שכן החוק אינו אך טקסט בלשני גרידא. החוק הוא יצירה נורמאטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית. והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק [...]".
51. בכל הנוגע לצוואה בכתב יד, עולה כי הדרישות הצורניות הן מעטות אך קריטיות וכי הרציונל העומד בבסיסן, מניח כי עצם העובדה שהצוואה נכתבה בכתב ידו של המצווה מהווה הוכחה חותכת לכך שאכן מדובר בצוואתו שלו, וכדברי בית המשפט ב"עניין נקדימון" , פסקה 9:
"תכלית החקיקה בענייני צוואה הינה בשניים: מחד הכלל שיש לקיים את רצון המת ומאידך הצורך בהסדרים פורמליים צורניים שממלאים פונקציה הוכחתית בעיקר לרצון המצווה, המזהירה באשר לרצינות הצעד ומגינה מפני השפעות בלתי הוגנות, הינו, הוכחת אמיתות הצוואה וגמירות הדעת של המצווה".
52. הנה כי כן, כאשר עסקינן בצוואה הדדית - לא ניתן להגמיש את דיני הצורה הקבועים בחוק הירושה.
53. לנוכח האמור עולה, כי אין המדובר בצוואה משותפת או הדדית שנערכה על יד המנוחים.
54. טרם סיום נקודה זו, אציין כי לא נעלמה מעיני הפלוגתא שעלתה לעניין החתימות על גבי המסמך. השאלה שנשאלה הייתה האם החתימות או השמות על גבי המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח אכן היו חתימותיהם של המנוחים או שמא המדובר היה בציון שמותיהם המלאים בלבד? ביום 8.7.2018 התקיים דיון אשר עסק בסוגיה זו, כאשר במהלכו, הוסכם כי שמותיהם של כל אחד מהמנוחים אכן נכתבו בכתב ידם על גבי המסמך אך עדיין נותרה מחלוקת האם המדובר היה בחתימת המנוחים או רק ציון שמם על גבי המסמך.
55. שעה שהמתנגדות עצמן הודו כי שמו של המנוח בתחתית המסמך אשר הוגש לקיום כצוואתו, אכן נכתב בכתב ידו, טענו המבקשות, כי היה על המתנגדות להעמיד תשתית ראייתית איתנה הרבה יותר כדי לסתור את ההנחה לפיה אין המדובר בחתימת המנוח. אף שמצאתי טעם רב בטענתן זו של המבקשות, החלטתי בכל זאת, לקיים הליך של גילוי מסמכים לשם בירורה הסופי של הסוגיה (להלן - "הליך גילוי המסמכים"). כפועל יוצא מכך, התבקשו הצדדים להגיש דוגמאות של מסמכים הנושאים את חתימותיהם של המנוחים ואשר נכתבו במועד בו נערך המסמך שהוגש לקיום.
56. לאחר עיון בשלל המסמכים אשר הוצגו לבית המשפט, נראה כי החתימות בתחתית המסמך הן של המנוחים, כפי שנהגו לחתום באותה העת. חתימת המנוח המופיעה בתחתית המסמך זהה לחתימת המנוח כפי שמופיעה במכתב שנשלח לציון חברה לביטוח בע"מ במהלך שנת 1996. וחתימת המנוח המופיעה בתחתית המסמך זהה לחתימה המופיעה על דוגמה של צ'ק שהוגש לבית המשפט וכן על צוואתה של מהנוחה משנת 1985. כפי שארחיב.
57. בין אם בשוגג ובין אם לאו, במסגרת הליך גילוי המסמכים צירפו המבקשות, בין יתר המסמכים, צוואה אשר נכתבה בכתב ידה של המנוחה. התאריך בראשית המסמך היה 17.8.1985; כותרתו הייתה "צוואה"; ובתחתיתו הופיעה חתימתה של המנוחה (להלן – "צוואת המנוחה").
58. לשם הנוחות - להלן העתק נוסחו של המסמך אשר נחזה להיות צוואתה של המנוחה:
צוואה
אני הח"מ ש.ש.
עושה צוואה זו כשאני [...] צלולה ובהכרה שלמה.
אני מורישה את כל רכושי, הן מטלטלין והן נכסי דלא ניידי וכן כל זכות שיש לי או שתהיה לי בכל עסק שהוא לבנותי ד.ר לבית ש. ולא.א לבית ש. לב.ג ישנה רשות להתגורר בדירה...".
ולראיה באתי על החתום
17/8/85
נ.ב בתנאי שזכות המגורים לא תעבור ליורשיו