59. ציווייה של המנוחה על גבי המסמך מיום 17.8.1985 מלמדים בבירור על רצונה להוריש את כל רכושה לשתי בנותיה בלבד. ומה בנוגע למנוח? לו היא אפשרה זכות מגורים בלבד כל ימי חייו.
60. עם פטירתה של המנוחה ביום 19.12.2017 לא ציינו המבקשות כלל את עובדת קיומה של צוואת המנוחה ואף לא הגישו אותו לרשם.
מתי נודע למבקשות על צוואת המנוחה משנת 1985?
61. בדיון ביום 23.10.2017 אשר התקיים עובר להליך גילוי המסמכים טענו המבקשות כי לא ידוע להן דבר על אודות צוואה המנוחה אותה הותירה המנוחה (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון, שו' 11).
62. ביום 28.7.2018 המציאו המבקשות את המסמך הנחזה להיות צוואתה המוקדמת של המנוחה לתיק בית המשפט בהתאם להחלטה שניתנה ביום 8.7.2018 במסגרתה נדרשו הצדדים להמציא את כל המסמכים עם חתימות הצדדים שבכוונתם להסתמך עליהם במהלך דיון ההוכחות.
63. ביום 6.8.2018 חתמו המבקשות על בקשה לצו ירושה אחר המנוחה.
משכך נשאל:
הכיצד לא הביאו המבקשות לידיעת הרשם לענייני ירושה או לידיעתו של בית המשפט את עובדת קיומה של הצוואה?
64. במהלך דיון ההוכחות מיום 30.1.2019 ולאחר הצגת המסמך הנחזה להיות צוואת המנוחה, התבקשה המבקשת 2 להבהיר את פשר השתיקה הרועמת, שלה ושל אחותה המבקשת 1 בכל הנוגע לכך. המעיין בעדותה, ילמד כי המבקשת 2 ידעה שלמנוחה הייתה כספת בסניף הבנק וכי לאחר פטירתה המסמך אכן נמצא בתוכה. כאשר נשאלה האם ידעה על אודות קיומה של אותה כספת - ענתה בחיוב. והנה, לאחר גילויו של המסמך הנטען להיות צוואת המנוחה, החליטה המבקשת 2, בעצה משותפת עם אחותה - המבקשת 1 ולאחר היוועצות עם עורך דין, שלא לייחס כל חשיבות לאותו מסמך ובמקום זאת להגיש בקשה לצו ירושה אחר אימן. בשל חשיבות הסוגיה אביא את הציטוט המדויק מפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2019 (עמוד 20 שורה 19 ועד עמוד 21 שורה 24):
"ש. ידעת שלאמך ישנה כספת?
ת. כן.
ש. יש גם בבית וגם בבנק?
ת. בבית לא ידוע לי שהייתה כספת.
ש. אז רק בבנק?
ת. כן.
ש. זה נכון שזאת חתימת אמך על המסמך הזה?
ת. כן.
ש. נכון שהגשתם בקשה למתן צו ירושה?
ת. של אמי? כן, לאחר התייעצות עם עורכי דין ק.
ש. נכון שבסעיף 3 כתבתם שאמכם לא הותירה צוואה?
ת. נכון.
ש. ולו הייתה צוואה הייתן צריכות לצרף אותה?
ת. אני מניח שכן, אני רק חייבת להבהיר, יש לי אומנם .. שהוא פרופסור למשפטים אבל הידע שלי במשפטים הוא מאוד קטן.
ש. איזה עו"ד הגיש את הבקשה הזאת?
ת. כן הגיש את זה עו"ד חבר של אחותי מ.... אמרו לי בזמנו שאני יכולה להגיש את זה לבד, אולי התעצלתי.
ש. מדוע לא צרפתן את הצוואה לבקשה שלכן?
ת. זה הייעוץ שקיבלנו, זה לא עלה על דעתנו.
ש. היכן מצאת את המסמך הזה?
ת. את הצוואה? בכספת של אמי [...] בכספת בבנק של אמי.
שאלת בית המשפט: למי הייתה גישה לכספת?
ת. אני יודעת שלי הייתה זכות להיכנס לכספת, הכספת הייתה בחשבון בנק משותף של ב. ושל אמא שלי.
ש. כמה שנים הייתה לך את הזכות הזאת?
ת. עשרות, לא יודעת להגיד בדיוק כמה".
65. משכך תמוה ביותר מדוע המבקשות לא הגישו את צוואת המנוחה לקיום וחלף זאת העדיפו להגישה בקשה לצו ירושה, שעה שהן אוחזות צוואה כדין שנערכה כולה על ידי המנוחה בכתב ידה והן ומצויות בשיאו של הליך משפטי ומיוצגות על ידי אחד המשרדים המובילים בתחום.
66. בהמשך עדותה, הודתה המבקשת 2 כי צוואת המנוחה אכן נכתבה בכתב ידה של המנוחה וכי החתימה המופיעה בתחתיתו המסמך היא אכן חתימתה (עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2019, שורות 3-26):
"ש. האם זה כתב ידה של אמך המנוחה?
ת. כן.
ש. אני מציג את הצוואה שבמסגרת הדוגמאות חתימות הופנתה אלינו בטעות.
ת. לא בטעות.
ש. זאת חתימתה בתחתית?
ת. לדעתי כן.
ש. את יכולה להקריא מה כתוב פה?
ת. (מקריאה).
ש. בדיון שהיה ביום 23.10 פה בבית המשפט ציינת בפרוטוקול "כשבנות המנוח פנו אלי לשאול אם יש צוואה לא ידענו שיש צוואה" לעומת זאת ידעת שיש מסמך שמסדיר את מה שיהיה לאחר הפטירה, איך את מסבירה את הסתירה הזאת?
ת. תשאל את אחותי שיגיע תורך לשאול אותך. אבל אני יכולה להעלות השערה, אני מניחה שהיא לא זכרה באותו רגע.
ש. אולי היא התכוונה לצוואה הזאת שעכשיו הקראת משנת 1985?
ת. הכל יכול להיות. אבל זה התייחס לצוואה של בני ולא של אמי.
ש. אני חוזר לבקשה לצו ירושה שביקשתן, ושוב בהסתמך על המסמך הזה שהרגע הקראת, הצוואה של אמך בכתב ידה משנת 1985, יש לך מושג מדוע לא ציינתם את זה בבקשה למתן צו ירושה?
ת. לא.
ש. איפה מצאת את המסמך הזה?
ת. אני לא זוכרת. אחרי שב. נפטר עברנו על כל הארונות, היינו במצב שלא ידענו מאיפה משלמים חשמל וארנונה, עברנו נייר נייר, אני באמת לא זוכרת. היא הייתה שנים במצב שלא תפקדה וגם ב. לא תיפקד בשנתיים האחרונות לחייו".
67. עדותה זו של המבקשת עומדת בסתירה לאמור בסעיף 9 לתצהירה, כאשר ציינה שהמנוחה פנתה אליה לאחר פטירתו של המנוח ובקשה ממנה לוודא שהכספים יישארו שלה.
68. עדות זו שופכת אור חשוב על הסוגיה בכללותה.
ומדוע?
69. טענתן העיקרית של המבקשות אשר הודגשה ביתר שאת אף במסגרת סיכומיהן הייתה, כי בבואו של בית המשפט לבחון את מעמדו המשפטי של המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח, עליו ליתן דעתו למהות ולהעדיפה על פני הצורה. עוד נטען, כי מקום בו מהותו של המסמך נגלית לעיני הקורא תוך כדי עיון בתוכן הוראותיו, אזי, אין כל מניעה להתגבר אף על דרישות הצורה המנויות בסעיף 19 לחוק הירושה בנסיבות המתאימות. נוסף על כך טענו המבקשות כי אין כל קשר בין כותרתו של המסמך - "הסכם שותפות" לבין תוכן הוראותיו וכי למעשה, הכותרת היא חסרת כל משמעות ואין לייחס לה כל משקל. עוד נטען, כי אין ליתן כל משמעות למילים "הוסכם כי..." - בהן בחרו המצווים להשתמש, שכן אין נפקא מינה לעניין זה, כל עוד ברור לקורא כי המדובר בהוראת ציווי לאחר המוות (ראו -סעיפים 6-7 לסיכומי המבקשות).
70. בסיכומיהן, הפנו המבקשות לשורה ארוכה של פסקי דין אשר לטענתן, מלמדים כי אין כל משמעות ללשון בה נקט המצווה ביחס לחלוקת עיזבונו לאחר פטירתו וכי באפשרותו לנסח את ציווייו בכל לשון בה יחפוץ. כל למשל, ציינו המבקשות את רע"א 9262/12 שותפות האחים "סבירסקי" נ' מגדל גבולות בע"מ [פורסם בנבו] (13.1.2013) בו נקבע כי כותרת המסמך איננה זו הקובעת את מהותו ומעניקה לו את מעמדו וכי אלה ייקבע אך ורק על פי טבעו של המסמך. ואולם, מצאתי טעם בהפנייתן הנגדית של המתנגדות בסעיף 35.2.6 לסיכומיהן, לפסק דינו של כבוד השופט פ' גורודצקי בת"ע (י-ם) 25797-12-15 ז.ק.ק נ' ג.ס, [פורסם בנבו] פסקה 62 (19.12.2018) בו צוין כי "על אף הלכה פסוקה היא שלא כותרת המסמך מקנה למסמך את מעמדו, אלא טיבו ותוכנו [...] כשמדובר בצוואה, קימת חשיבות לקיומה של הכותרת". הנה כי כן, ייתכנו מצבים בהם תוענק חשיבות לכותרת המסמך. דווקא במקרה שלפניי מצאתי, כי לכותרת ישנה משמעות, זאת לנוכח העובדה שהמנוחה עצמה כאמור ערכה צוואה בכתב יד ודאגה לערוך כותרת בראש המסמך – "צוואה". לו היו המנוחים מתכוונים לערוך צוואה אזי כותרת המסמך היתה נכתבת בהתאמה.
71. המקרה שלפנינו הוא דוגמה לאחד מאותם מקרים. ואבהיר. לאחר שהוצגה צוואתה של המנוחה אשר נערכה על ידה בשנת 1985 נמצאנו למדים כי המנוחה ידעה גם ידעה כיצד לערוך צוואה בכתב יד. המנוחה ציינה בראשית המסמך, קרי בכותרת, כי המדובר בצוואה; דאגה לציין כי במועד עריכתה היא הייתה כשירה ובמחשבה צלולה; עשתה שימוש בלשון ציווי; ציינה תאריך; ואף חתמה את חתימתה בתחתית המסמך. דברים אלה, אינם עומדים בקנה אחד עם טענת המבקשות כפי שהועלתה במהלך הדיון מיום 23.10.2017, בו ציין בא כוחן כי "אנו מבינים שבני אדם מהישוב אינם משפטנים, והם לא בהכרח עורכים מסמכים" (עמוד 2 לפרוטוקול הדיון, שורות 28-29). סבורני כי דברים אלה נסתרו לחלוטין עם הצגת המסמך הנחזה להיות צוואתה של המנוחה משנת 1985.
72. עוד הפנו המבקשות בסיכומיהן לפסק הדין בעניין ע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני [פורסם בנבו] (10.1.2007), בו נקבע כי ניתן במקרים מסוימים להכיר במסמך בעל מאפיינים של צוואה כצוואה, הגם שכותבו לא נקט בלשון מפורשת של ציווי (סעיף 7 לסיכומי המבקשות). ואולם, באותו פסק דין בדיוק, ציין כבוד השופט ס' ג'ובראן, כי בבואו של בית המשפט לבחון את דברי המנוח עליו להתייחס לכוונתו כפי שעולה ממכלול דבריו ועל בסיס הנסיבות בהן דבריו אלה נאמרו (פסקה 13 לפסק הדין).
73. יתרה מכך, אף שהמבקשות התייחסו להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה הקובעת, כי ניתן לפנות אל הנסיבות החיצוניות מקום בו לא ניתן לחלץ את אומד דעת המצווה מתוך לשון הצוואה עצמה, סבורני כי לא נעשתה כל התייחסות אמיתית לעניין הנסיבות בהן נערך המסמך אשר הוגש לקיום כצוואת המנוח.
74. בכל חומר העדויות והראיות שהובא לפתחו של בית המשפט לא נמצאה ולו ראיה ישירה אחת, אשר יהא בה כדי ללמד כי המנוחים אכן התכוונו לערוך צוואה משותפת. כך למשל, המנוחים לא פעלו כדי להסדיר את רצונותיהם המשותפים על גבי מסמך המנוסח באופן ברור ומסודר תוך חתימה במעמד שני עדים. העובדה שבני הזוג נמנעו מלעשות כן במשך שנים, מעלה ספק בכל הנוגע לראייתם את המסמך כצוואתם. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, נוכח דבריהן של המבקשות עצמן לפיהן המנוח ניהל ... כל חייו וידע כיצד לערוך חוזים וכלשון הדברים: "המנוח עדיין עבד והיה בשיא אונו" (עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 23.10.2017, שורות 10-15). בדיון שהתקיים ביום 23.10.2017 ציינו המבקשות כי למנוח היו הרבה חברים עורכי דין. יש בכך כדי ללמד, כי לו חפץ המנוח לערוך צוואה היה באפשרותו לעשות כן בנקל.
75. לחומר הראיות שהוגש לבית המשפט צורף מסמך שנכתב על ידי המנוח בספטמבר 1996 ממנו עולה, כי המנוח פנה לציון חברה לביטוח בע"מ ונתן להם הוראה מפורשת אשר למוטבים בפוליסה לאחר פטירתו, על הוראה זו חזר גם במהלך שנת 1999. המדובר בדיוק באותם מוטבים המופיעים במסמך. גם מהתנהגות זו של המנוח ניתן ללמוד, כי לו חשב המנוח כי ערך צוואה או כל מסמך משפטי אחר מחייב, אזי לא היה מוצא לנכון לשלוח הוראות נוספות לחברת הביטוח. לכך יש גם משקל.
76. ומה בנוגע למנוחה? המבקשת 2 העידה במהלך אותו דיון כי המנוחה הייתה אשת עסקים וכי הלכה למעשה, היא הייתה זו אשר ניהלה את הכספים. עדות זו מעלה את רמת הספק עוד יותר אשר לכך שהמסמך הוא צוואה, שכן הוכח שהמנוחה הייתה זו שניהלה את משק הבית ואף הוכח כי ידעה כיצד נדרש לערוך צוואה כשירה בכתב יד. גם העובדה שהמנוחה היתה באותה העת אלמנה, סביר להניח כי הכירה כבר את סבכי הבירוקרטיה והפרוצדורה, ולא בכדי ערכה בשנת 1985 צוואה בכתב יד שנערכה על פי לדרישות החוק. דווקא העובדה שהמנוחים לא פנו אל עורך דין או שינו את המסמך כך שיתאים להוראות החוק, ופעלו בשנים שלאחר מכן בהתעלמות ממנו, בפרט כאשר שניהם הכירו היטב מסמכים משפטיים מלמדת אותנו כי המנוחים לא ראו במסמך צוואה.
77. אף מעדותן של המתנגדות, עולה כי אביהן המנוח לא הזכיר ולו פעם אחת את העובדה שהותיר אחריו צוואה. כך ציינה המתנגדת 1 בעדותה מיום 24.12.2018 (עמוד 15 שורה 30 ועד לעמוד 16 שורה 13):
"ש. את מזהה את כתב ידו של אביך על ההסכם שותפות מ14.8.1994 נכון?
ת. כן.
ש. אביך שוחח איתך על המסמך הזה?
ת. לא.
ש. הוא שוחח איתך על ענייני ירושה וצוואה?
ת. לא.
ש. על עניינים כלכלים שלו?
ת. כן.
ש. אביך מעולם לא דיבר איתך על איך הוא רוצה לחלק את רכושו?
ת. לא.
ש. וממה נבע הנתק בניכם?
ת. ביום שהוא עזב את הבית אני הייתי הבת הבכורה וזה היה די פתאומי, אני הייתי פגועה, כעסתי, הייתי בת 22 וממש למחרת היה יום החתונה שלנו, ההורים שלנו עמדו בחתונה בתור זוג ובלילה הוא כבר לא חזר. והיה נתק של כ-4 שנים ביני לבינו כאבור 4 שנים נולד הבן הבכור שלי. נשאתי ב84 והבן הבכור נולד ב88. הוא הגיע לבית חולים ומאותו הרגע חזרה התקשורת והתחילה תקשורת יותר טובה".
78. בהמשך עדותה, ציינה המתנגדת 1 אף את הדברים הבאים (עמ' 18 לפרוטוקול הדיון, שו' 10-18):
"ש. דיברת עם אביך על צוואה או חלוקת רכוש?
ת. מעולם לא.
ש. ועם המנוחה?
ת. גם לא.
ש. על התנהלות כלכלית ב5 שנים האחרונות של המנוחה, היית ערה?
ת. אני רוצה להגיד שבשנתיים לפני מותו של אבי אני קניתי דירה והמנוחים שניהם עזרו לי בכסף, 370,000 ₪ וכשקניתי את הדירה המנוחה הייתה מעורבת מרצונה בשאלות שהיא שאלה אותי כמה משכנתא אני לוקחת, שכבר מצאתי דירה שאני רוצה לקנות. בשיחה הזאת היו אני אבא שלי והמנוחה. אולי הבת שלי הקטנה".
79. הנה כי כן, מעדויותיהן של המתנגדות עולה כי המנוחים מעולם לא ציינו כי ערכו צוואה ואף לא ציינו דבר בדבר קיומו של "הסכם שותפות" ביניהם. לשם שלמות התמונה, אביא גם את עדויותיהן של המבקשות לעניין זה. כך העידה המבקשת 1 במהלך חקירתה מיום 30.1.2019 (עמוד 24, שורות 6-23):
"ש. אני מציג לך את המסמך הסכם שותפות/צוואה, חתימתה של אמך מופיעה עליו?
ת. כן.
ש. מבחינתכן מה המסמך הזה?
ת. אמי תמיד הציגה, אמרה יש צוואה, צוואה הסכם.
ש. לא שאלתם אותה אם יש הסכם?
ת. אמא שלנו הייתה זאת שמנהלת את כל העניינים עד התקופה שהיא הייתה דמנטית היא רצתה שהכל ינוהל בדרכה.
ש. ולא שאלת אם יש הסכם בינה לבין ב.?
ת. לא. אני יודעת שההסכם בינה לבין אבי היה שהכל עובר לה במותו וההפך, ידעתי שהיא מחזיקה את כל הרכוש המשותף. גם של סבא שלי וכל הכספים האלה כשב. הגיע למשפחה שלנו היא סמכה עליו גם כן והייתה איזה שהיא אהבה עם ידיעה שהכל משותף [...] היא אמרה אנחנו נתחלק בזה אבל בידיעה שהכל עובר אחד לשני. אבל אחרי זה הדברים קצת הסתבכו. בגלל שהיה נתק עם הבנות וזה מאוד כאב לב., הבנות לא היו איתו בקשר, לא נכנסו הביתה, הוא מאוד כאב והיא מאוד כעסה על ההתנגדות הזאת והיה מאוד חשוב לה להבהיר שזה עובר מאחד לשני אבל זה אף פעם לא יגיע אליהם.
ש. כששאלתי אותך מה המסמך הזה מבחינתך אמרת צוואה הסכם, נכון?
ת. כן, אני לא משפטנית, בשבילי זה מילים".