עובד ישראלי אשר פוטר מחברה פנמית, אשר נרשמה בספרד ופעלה בקובה, ואשר חלק מבעלי מניותיה ישראלים, דרש בישראל פיצוי פיטורים בהתאם לחוק הישראלי למרות שהסכם העבודה שלו כלל במפורש סעיף הקובע שחל דין מדינת פנמה.
בית הדין דחה את התביעה וקבע כי הדין הישראלי לא חל על העובד. גם כאשר קיימת תניית שיפוט במדינה שאינה ישראל, יכול שייקבע שהדין הישראלי חל. כאשר קובעים תניית שיפוט יש לבחון מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת בין הצדדים, הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות ויש לשקול שיקולים ציבוריים ומהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בטענות. כאן, מרכז חייו של העובד לא היה בישראל, השכר שולם בדולרים בקובה, ישראל וספרד וההעסקה לא דווחה לרשויות המס בישראל אלא בספרד וקובה, לחברה אין פעילות בישראל, ההסכמים נחתמו בקובה, בקשר לפעילות התובע בקובה, ואין לסכסוך נגיעה כלשהי לישראל. בנוסף, העובדה כי חלק מבעלי המניות בחברה ישראלים אין בה די כדי ליצור זיקה של הסכסוך לישראל והעובד אף לא גויס לעבודה בגלל היותו ישראלי אלא דווקא בשל ניסיונו בתחום החקלאות ושליטתו בשפה הספרדית. לאור האמור, אין מקום לדון בתביעה בישראל.