חברת כוח אדם סיפקה עובדים לחברה שהפעילה בית אבות. בית האבות נקלע לקשיים כלכליים, הפסיק את פעילותו ונותר חייב לחברת כוח האדם כספים, אשר אותם דרשה גם ממי שהיה בעל המניות בחברה שהייתה בעלת המניות בחברה שניהלה את בית האבות והדירקטור בחברה המפעילה.
בית המשפט דחה את התביעה האישית נגד הדירקטור ובעל מניות. ככלל, התקשרות חוזית עם חברה אינה מטילה אחריות אישית על אורגנים או נושאי משרה בה בגין הפרת חוזה של החברה. כאן הדירקטור לא היה צד להסכם או ערב לו. הרמת מסך ההתאגדות וחיוב בעלי מניות של חברה היא סעד קיצוני שיעשה בו שימוש רק במקרים חריגים של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת (כמו הונאה או קיפוח נושים), והטלת אחריות אישית נזיקית או חוזית דורשת הוכחת אשם אישי סובייקטיבי ברמת הוכחה גבוהה. כאן, קריסת בית האבות נבעה מנסיבות חיצוניות ולא מתוכננות (משבר הקורונה ודרישת פינוי מפתיעה מהמשכיר), הכספים לא הגיעו לכיסו של בעל המניות והוא גם החזיק ב חברת החזקות ולא באופן אישי ולשם כך נדרשת הרמת מסך כפולה, דבר שכלל לא התבקש. לפיכך, התביעה נגד הדירקטור ובעל המניות נדחתה.