"תענך ושחר הורשעו במסגרת האישום השני בכך שחרף קיומו של איסור גורף, המשיכו הם לבצע עבודות פרטיות בהיקף כולל של עשרות מיליוני שקלים, אף שחלה עליהם החובה להעבירן לשמאי קבלן פרטיים. זאת, תוך שהם יוצרים מצג כוזב לפיו הם פועלים על פי ההנחיות ומעבירים את העבודות לשמאי קבלן פרטיים כנדרש [...] בכך עברו המערערים עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות [...] לא ראינו להתערב בהרשעת תענך ושחר בעבירות אלה ולכן, בנסיבות אלה, ברי כי לא ניתן לטעון כי העבודה בוצעה 'כדין' באופן המזכה אותם בתמורה בגינה. משכך, אין מניעה להורות על חילוטם של התקבולים שהתקבלו בגין עבודות אלה" (עניין תענך, פסקה 265; השוו לעמדתו של השופט י' עמית בהחלטתו בהליך החילוט הזמני באותה פרשה, ב"ש (מחוזי חי') 2797/03 מדינת ישראל נ' תענך, פסקה 18 (30.9.2003) (להלן: עניין תענך מחוזי)).
27. כמו בעניין אלון כהן, גם בעניין תענך המערערים הורשעו בעבירות קבלת דבר במרמה, שעל בסיסן הורשעו גם בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, והטענה בדבר התחשבות בכך שניתנו בפועל באותו עניין שירות או מוצר מסוים הועלתה בקשר להוראות החילוט (ולא בקשר להיקף ההרשעה בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון). אלא שעיון בפסקי הדין האמורים מלמד כי דחיית הטענות על ידי בית משפט זה באותם עניינים נבעה בראש ובראשונה מן המסקנה כי אין מקום להוציא מתחולת ההרשעה בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון באותם מקרים את אותו חלק שביטא לכאורה תמורה עבור עבודות לגיטימיות – שכן מדובר בתקבולים שמקור כולם הוא בעבירת קבלת דבר במרמה. מטעם זה גם לא נמצא להורות על הפחתתו מסכום החילוט. המשותף למקרים אלה, הוא כי מרגע שנקבע כי "הדבר" (התשלומים עבור הרכבים או עבור עבודות השומה) התקבל בעקבות מצג כוזב לא נמצא מקום להוציא מתוך אותו "דבר" חלק מהתשלומים בשלב מתן הוראות החילוט, גם אם במנותק מההקשר של כתב האישום הם היו נחשבים כשרים. קביעות אלו יפות גם לענייננו.
28. ועדות המכרזים הרלוונטיות קיבלו החלטות שלפיהן הצעותיהם של המערערים יהיו הזוכות בהליכים המכרזיים שנדונו לפניהן על בסיס ההנחה כי מדובר בהצעות שהוגשו בתנאים תחרותיים. המערערים אף התחייבו מפורשות להימנע משיתוף פעולה שתכליתו "לקבוע מחירים בצורה מלאכותית ו/או לא תחרותית" והצהירו כי לא פעלו בניגוד להתחייבות זו (סעיף 291 לפרק האישום הראשון להכרעת הדין). לפי הכרעת הדין, החלטות ועדות המכרזים על זהות הקבלן הזוכה במכרז, על מלוא התמורה הכרוכה בכך, לא היו מתקבלות אם אלו היו יודעות כי מחירי ההצעות תואמו מבעוד מועד, או כי חלק מן ההצעות אינן אלא "הצעות גיבוי", ואילו היו הוועדות מגלות פרטים אלה לפני סיום ההליך המכרזי – היו מבטלות אותו (שם, סעיף 292 לפרק האישום הראשון; ויוער כי ממילא, הנאשמים לא טענו לפנינו כי הרשעתם בעבירת המרמה צריכה לכלול רק את הרווח שהפיקו כתוצאה מהמכרז; ראו הערתו של השופט (כתוארו אז) ח' מלצר בעניין אלון כהן, פסקה 36. על כך שהקשר הסיבתי הנדרש להרשעה בעבירת קבלת דבר מרמה לא מחייב כי מצג השווא יהיה הסיבה היחידה שהובילה לקבלת הדבר, אלא די בכך שהוא יהיה גורם בעל השפעה ממשית על כך, ראו ע"פ 4190/13 סמואל נ' מדינת ישראל, פסקה 78 (18.11.2014); עניין אולמרט, פסקה 122. ראו גם מרדכי קרמניצר המרמה הפלילית 145-143 (2009)).