233. TDT מצידה מפנה למכתב הדרישה והחשבונית מחודש מאי 2015 (מ/243). TDT מציינת שם סכום ליחידה של $93 (€82.7) אולם לא ניתן להבין מכך על מה נסמך סכום זה. בדוא"ל של ראדו מיום 6.5.2015 (חלק מ-מ/244) מצוין כי הסכום של $93 הוא לפי תחשיב שמצורף, אולם לא אותרה צרופה. כך גם בדוא"ל של אייזיק שנשלח בסמוך לאחר מכן (אף הוא חלק ממוצג מ/244).
234. הפער בין הצדדים לגבי מחיר לערכה הוא 82.7-71.49, קרי: €11.21. בהעדר תשתית מלאה לגבי בסיס החישוב מחד גיסא (והנטל על TDT בעניין זה) אך גם בהינתן לשונו של סע' 15.5 להסכם אשר נראה כי מתיישב יותר עם טיעוני TDT, אני מוצאת להעמיד את המחיר עבור ערכה במחצית הדרך, ומכאן – על סך של €77.095. הכפלה ב-2,833 ערכות מובילה לסכום של כ-€218,410. כמו כן, לא מצאתי מענה של ממש לטיעוני TDT בסוגיית המשלוח ועמדתה מסתברת יותר. משכך, יש להוסיף את מחצית עלות המשלוח (€2,617). בסך הכל, זכאית TDT בעניין זה לסך של €221,027.
סיכום ההתחשבנות בתביעה שכנגד
235. MCE טוענת כי סך כל הרכיבים העומדים לזכותה מגיע ל-€304,142 וכי יש להורות כי סכומים אלה ישאו ריבית הסכמית עד לתשלומם בפועל. MCE ממשיכה וטוענת כי מתוך סכום זה יש לנכות סך של €202,531 בעניין החזרת המלאי, כאשר לשיטת MCE, יש לחייבה בסכום זה בשקלים לפי השער היציג במועד מתן פסק הדין.
TDT חולקת על חלק מהסכומים שבבסיס החישוב (ר' לעיל) וכן טוענת כי אין מקום להטיל ריבית על הכספים המעוכבים שכן הייתה לה זכות בדין לעכבם או לקזזם כנגד נזקים אותם גרמה לה MCE. לשיטת TDT, הרציונל של הטלת ריבית הסכמית הוא עונשי ורציונל זה אינו חל במקרה בו סכומים מעוכבים כסעד של "עזרה עצמית". עוד נטען כי אם וככל שיש להטיל ריבית הסכמית, יש להטיל כזו גם על הסכומים שהיה על MCE לשלם ל-TDT בגין החזרת המלאי. TDT מוסיפה כי במגעים בין הצדדים הוסכם למעשה כי אין להוסיף ריבית לגבי הסכומים המעוכבים.
236. לנוכח הדיון לעיל, התחשיב לגבי התביעה שכנגד (ומבלי להתייחס לתביעה העיקרית) הוא כדלקמן:
MCE זכאית לסך של €238,258 + €24,649 + €1,403.5 (= €264,310.5).
מכך היה עליה לנכות סך של €221,027 לו זכאית TDT בעניין ההחזר.
237. לאור הממצאים לעיל בעניין זכות העיכבון, זכאית MCE לריבית הסכמית על סכומים שנגבו מלקוחות ולא הועברו אליה חרף חלוף המועד לתשלום עבור החשבונות הרלוונטיים, לגבי התקופה שעד למועד הגשת התביעה (בלבד). החל ממועד זה, עמדה טענה מפורשת וברורה לחיוב כספי קונקרטי (תהא עמדת הצד שכנגד אשר תהא לגבי (העדר) ביסוס לה) ויש בכך כדי לבסס טענת עיכבון. עוד יוער, בהקשר אחד מטעוני TDT, כי עד למועד הודעת סיום ההסכם (ואף מעבר אליה) לא נתגבשה זכות לתשלום עבור החזרת מלאי וטעם זה לא יכול היה להצדיק את עיכוב הכספים.