8. יתרה מכך: סעיף 74(א) לחסד"פ קובע כי חומר החקירה יהא בר-גילוי אך ורק כאשר הוא "נוגע לאישום", דהיינו, כאשר מדובר בחומר שעובר בהצלחה את מבחן הרלבנטיות הראייתית או שייכות לעניין (ראו סעיף 1(א) לפקודת הראיות וכן בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 625, 632 (2000)). כדי להיחשב לרלבנטי, חומר החקירה צריך לכלול בתוכו מידע ראייתי אשר יכול – במישרין או בעקיפין, לבדו או יחד עם ראיות אחרות – לאשש את סיפור האשמה המסופר בכתב האישום או את האפשרות שהנאשם לא ביצע את העבירה המיוחסת לו (ראו בג"ץ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מה(3) 630, 634-633 (1991) (להלן: עניין צוברי); בש"פ 10283/09 לדר נ' מדינת ישראל (19.1.2010), פסקה 3 והאסמכתאות שם).
9. לא זו אף זו: סעיף 74 לחסד"פ מחייבנו להבחין בין פעולות "חקירה" לבין ה"חומר" העובדתי שהחוקרים מצליחים ואינם מצליחים להשיג או להפיק באמצעותן. הווה אומר: "חומר חקירה" כולל בתוכו כל פיסת מידע שהובאה לידיעתה של הרשות החוקרת ונבדקה על ידיה, וכן כל תוצר של עבודת החוקרים, אולם הוא איננו כולל בתוכו תרשומות פנימיות, תיעוד טכני וזכרוני-דברים למיניהם אשר מתווים את כיווני החקירה, מתעדים את פעולותיה ומחלקים משימות בין החוקרים השונים מבלי לציין את דבר קיומם של ממצאים עובדתיים כאלה או אחרים, או את העדרם, בעקבות הפעולות שנעשו. תרשומות פנימיות ומסמכים אחרים שאינם מתעדים ואינם מייצרים שום חומר עובדתי אינם נושאים על גבם את "חומר" החקירה (להבדיל מחקירה ללא "חומר") (ראו בג"ץ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 49, 63 (2003); בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל (13.9.2009), פסקאות 14, 17 והאסמכתאות שם (להלן: עניין קצב); בש"פ 948/16 מדינת ישראל נ' פלוני (24.2.2016) בפסקה 8).
--- סוף עמוד 7 ---
10. הדברים שאמרתי עד כה, אין פירושם שמסמכים וחומרים אחרים שאינם נכללים ב"חומר החקירה" לעולם לא יועברו לעיונו של הנאשם. כל שאמרתי בעניינם של המסמכים והחומרים הללו הוא שלנאשם אין ביחס אליהם זכות סיטונית שבאה מכוחו של סעיף 74 לחסד"פ – זאת, להבדיל מהזכות ה"קמעונאית", או זכאות נקודתית, אשר יכולה לקום ביחס למסמך מסוים, או לצרופה מסוימת ומוגדרת של מסמכים, מכוחו של דין אחר שעניינו השגת ראיות והגשתן לבית המשפט. לדוגמא: מסמכים שנוגעים להחזקת הנאשם במעצר, לזמני חקירתו ולפעולות חקירה שתוכננו לגביו יכול שיהיו רלבנטיים לבחינת רצונו החופשי עובר למסירת ההודאה לחוקריו, שעל בסיסה המדינה מבקשת להרשיעו. קיומו של רצון חופשי מהווה, כידוע, תנאי לקבילות ההודאה לפי סעיף 12(א) לפקודת הראיות, אשר נבחן במשפט זוטא (ראו, למשל: ע"פ 11331/03 קיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 453, 463 (2004)). במסגרתו של משפט הזוטא אשר יתקיים בנוגע להודאת הנאשם, כל המסמכים שמניתי עשויים להיות רלבנטיים, והנאשם יהא זכאי לדרוש את הצגתם מכוח האמור בסעיף 1(א) לפקודת הראיות ובסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. דוגמא נוספת, הקרובה למקרה שנדון כאן, הוא מקרה של עד שבא למסור עדות לחובת הנאשם בשעה שבתיקי חקירה שאינם קשורים למשפטו של הנאשם קיים חומר אשר עשוי לפגום באמינותו של אותו עד. ברי הוא, כי גם במקרה זה יהא הנאשם זכאי לדרוש את הצגת החומר מכוח האמור בסעיף 1(א) לפקודת הראיות ובסעיף 108 לחוק סדר הדין הפלילי. לשתי הדוגמאות הללו יש להוסיף את מקרהו של נאשם שכבר נמצא חייב בדינו והוא מבקש לקבל מידי המדינה מסמכים וחומרים אשר עשויים לשמש ראיות הגנה במסגרת ערעורו (לפי סעיף 211 לחסד"פ) או בגדרה של בקשה לקיים בעניינו משפט חוזר (לפי הכללים שנסקרו בבש"פ 213/19 פלוני נ' מדינת ישראל (6.2.2019) בפסקאות 33-26 ובאסמכתאות המובאות שם (להלן: בש"פ 213/19)). בכל אחד ממצבים אלו, יוכל הנאשם לדרוש מהמדינה לחשוף ולהציג ראיה ספציפית או צרופה מסוימת ומוגדרת של ראיות; וככל שראיות כאמור תימצאנה רלבנטיות לערעורו או לבקשתו למשפט חוזר, יהא בית המשפט חייב להורות על הצגתן במסגרת סמכותו לפי סעיף 211 לחסד"פ (במקרה של ערעור) או מכוח סמכותו הטבועה (במקרה של בקשה למשפט חוזר). ודוק: בכל אחד מהמקרים הללו, זכאות הנאשם לחשיפת החומר הראייתי ולהצגתו במשפט היא זכאות "קמעונאית" – נקודתית וספציפית – להבדיל מהזכאות הסיטונית אשר נקבעה בסעיף 74 לחסד"פ ביחס לחומר עובדתי רלבנטי אשר נאסף באותה חקירה שהובילה להגשת כתב האישום נגד הנאשם (ראו בש"פ 213/19, פסקאות 33-25).