--- סוף עמוד 8 ---
11. ברי הוא, לטעמי, כי הזכות הסיטונית אשר מוקנית לנאשם מכוחו של סעיף 74(א) לחסד"פ עוצבה – מחמת היקפה הרחב – כמוגבלת לחומרים הנמצאים בליבת המשפט הפלילי המתנהל נגדו, שלא ניתן לפקפק בהיותם רלבנטיים לאותו משפט. זאת, להבדיל מכל אותם חומרים אשר יכול שיהיו רלבנטיים למשפטו של הנאשם – בהתקיים תנאים או נסיבות כאלה או אחרים – ושגם יכול שלא יהיו רלבנטיים כלל, ולא יהא בהם כדי להועיל להגנת הנאשם. במלים אחרות: הזכות הסיטונית לעיון ולהעתקה, שהיקפה הוגבל על ידי המחוקק ל"חומר החקירה", מוקנית אך ורק בקשר ל"ברי", להבדיל מ"שמא". מסמכים וחומרים אחרים, שכל אשר ניתן לומר לגביהם – בנקודת הזמן של טרום-המשפט, בה ברגיל מתקיים הגילוי במסגרתו של סעיף 74 לחסד"פ – כי ייתכן שהם יידרשו להגנת הנאשם, בהתקיים תרחיש כזה או אחר, אינם נתונים, וממילא אינם צריכים להיות נתונים, לגילוי ולהעתקה סיטוניים. מסמכים הנופלים בגדר "שמא" נתונים רק להצגה נקודתית-ספציפית כראיות במקרה הצורך – זאת, לאחר שהנאשם יראה כי אכן מדובר בחומר הרלבנטי להגנתו אשר עשוי לעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו, או למעלה מכך.
סעיף 74 לחסד"פ מול סעיף 108 לחסד"פ וסעיף 1 לפקודת הראיות:
גילוי סיטוני של חומר החקירה וחיוב בהצגת מסמכים ספציפיים – אימתי?
12. ההבחנות שמניתי עד כה צריכות לשמשנו אך ורק כנקודת המוצא להגדרתו של "חומר החקירה" שלגביו קמות לנאשם זכות עיון סיטונית וזכות העתקה סיטונית מכוחו של סעיף 74 לחסד"פ. נקודת מוצא זו לא תהא תמיד זהה לנקודת הסיום, מאחר שההבחנות הללו אינן מוחלטות ברמה האנליטית ואינן תמיד נקיות מספקות ברמה המעשית. למשל, החלטות הרשות החוקרת בנוגע לאופן ניהול חקירתה יכול שתיחשבנה ל"חומר החקירה" כאשר הן מקימות מערך חקירתי שבמסגרתו פועלים סוכני משטרה סמויים ומדובבים למיניהם במטרה לדלות מידע מפליל מפיהם של חשודים. מקרה זה ודומיו הם מקרים שבהם קיימת – או עשויה להתקיים – סינרגיה, או זיקת גומלין הדוקה, בין שיטות החקירה לבין תכני האמרות המושגות באמצעותה. מפאת זיקת גומלין כאמור, מן הראוי יהיה, במקרים מתאימים, לשייך את שיטות החקירה שננקטו ל"חומר החקירה" שיהא פתוח לעיון ולהעתקה הסיטוניים על ידי הנאשם. הוא הדין לגבי הסכמי עד-מדינה: כל הסכם כזה מקנה לעד טובת הנאה בעד מסירת עדותו נגד הנאשם, שותפו לדבר העבירה מושא האישום; ועל כן הוא משליך