--- סוף עמוד 48 ---
101. השאלה היא, האם מתקיים יסוד האיום לפגוע. כאמור, לטענת הסניגור, הדרישה לתשלום לא לוותה באיום כלשהו ויורשי המנוחה תוריא סירבו לדרישה ויצאו מן המקום, מבלי שנראו מאוימים או מפוחדים. אינני מקבל טענה זו. דרישתו של עאדל פלאח מיורשי תוריא לשלם כופר בסכום של מאות אלפי שקלים כתנאי להשבת הקרקע הועלתה לאחר שכבר נרשמה הערת אזהרה על זכויותיה של תוריא לטובת פאטמה אלהייב. רישום הערת אזהרה לטובת צד שלישי על זכויותיו של הבעלים בקרקע פוגעת בזכות הקניין של הבעלים ומכרסמת בה. הערת אזהרה אינה מאפשרת לבעלים לבצע עסקאות בקרקע שלו ולרשום אותן, אינה מאפשרת לבעלים להעביר את זכויותיו בקרקע לאחר ולמעשה מגבילה את היכולת שלו לנהוג במקרקעין שלו מנהג בעלים. דרישתו של עאדל פלאח, אשר הועלתה בנוכחותו של וליד ולכאורה בהסכמתו, טומנת בחובה, אם כן, איום כלפי יורשי תוריא, שאם לא ישולם הסכום שהוא דורש, לא תוסר הערת האזהרה שנרשמה על זכויותיה של תוריא, תימשך הפגיעה בזכות הבעלות של יורשי תוריא, ווליד ימשיך בהליכי הרישום לצורך העברת הקרקע על שמו ולאחר מכן על שם אחרים. איום זה באשר להמשך הפגיעה בזכות הקניינית של יורשי תוריא בקרקע נועד להניע אותם לשלם כופר במאות אלפי שקלים.
102. בע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל (12/7/10) דן בית המשפט העליון ביסוד "האיום" שבסעיף 428 לחוק העונשין וקבע שני מבחנים לאבחנה בין "איום" לבין אזהרה: מבחן השליטה ומבחן המהות. בהתאם למבחן השליטה, יש לבחון האם יש לדובר שליטה או השפעה על אפשרות התממשותה של הסכנה שעליה הוא מתריע. אם התשובה היא חיובית, לדובר יש שליטה על התממשות האזהרה ועל כן יש לראותו כמאיים ולא כמזהיר. המבחן הנוסף הוא מבחן המהות דהיינו, מה מהותם וטיבם של הדברים שנאמרו. בהקשר זה יש לשאול, האם הדובר מעוניין בתוצאה הנובעת מן האיום, או שמא חרד על המאוים. אם הוא מעוניין בתוצאה – יש לראותו כמאיים ואילו אם הוא חרד מפני התוצאה, יש לראותו כמזהיר.
לענייננו, אין ספק שעאדל פלאח העלה את הדרישה מתוך רצון להניע את יורשי תוריא לשלם מאות אלפי שקלים, כאשר מה שעניין אותו בהתאם לעדותם של ח'אלד יונס ושל וליד הייב הוא לקבל את הכסף. עולה, אם כן, כי לפי מהות הדברים שנאמרו, עאדל פלאח היה מעוניין בתוצאה שביקשו דבריו להשיג, הוא לא היה חרד לתוצאה זו, לא עניינה אותו טובת יורשי תוריא ולמעשה דרישתו הינה בגדר דרישה לתשלום כופר לכל דבר ועניין. על כן, אני קובע, כי יסוד האיום מתקיים. מאחר שכל יתר מרכיבי העבירה התקיימו, כפי שהובא בהרחבה לעיל, ביצע הנאשם מס' 3 את עבירת הסחיטה באיומים.