למותר לציין כי הן עו"ד סג"ל והן ווזוז מכחישים גירסה זו, וטוענים כי לא היו דברים מעולם, וכי ייפוי הכוח נחתם כדת וכדין על ידי סולימאן, במשרדו של עו"ד סג"ל ברמלה, ביום 20.2.97.
31. בין כך ובין כך, מוסכם על הצדדים כי סולימאן החליט לפנות לעו"ד מאיר כהן, כדי שהלה יגיש בשמו של סולימאן תביעה נגד ווזוז. לפקס שנשלח מעו"ד שוכרי (בשם סולימאן) לעו"ד מאיר כהן, ביום 28.5.97 (נ/102), צורפו טיוטת כתב תביעה, בקשה לצו מניעה זמני ותצהיר של סולימאן, וזאת במטרה, כאמור, להגיש תביעה נגד ווזוז בשמו של סולימאן. יש לציין כי טיוטת כתב התביעה והמסמכים הנלווים לה, מתייחסים אך ורק לחלקה 173, ולא לשלושת החלקות. לאחר שנוכח סולימאן, לדבריו, כי שכר הטרחה אותו דורש עו"ד מאיר כהן גבוה מידי לטעמו של סולימאן, החליט סולימאן לחזור בו ולא להסתייע בשירותיו של עו"ד מאיר כהן כדי להגיש את התביעה.
32. וכאן, שוב נחלקות גירסאות הצדדים, כדלקמן:
עו"ד שוכרי טוען (סעיף 59 לתצהיר עדות ראשית של עו"ד שוכרי) כי סולימאן אמר לו שהואיל והוא (סולימאן), בכל מקרה, חייב לשוכרי שכר טרחה על שירותיו המשפטיים, והוא (סולימאן) כבר הבטיח לשוכרי בעבר שכשכר טרחה יעביר לרשותו של שוכרי את זכויותיו באחת מחלקות הקרקע שבבעלותו של סולימאן, הוא (סולימאן) מבקש ממנו (מעו"ד שוכרי), שיגיש את התביעה בשמו הוא (קרי: בשם עו"ד שוכרי), על החלק של חלקה 173, שנמצא בתוך ירושלים, וכי קרקע זו תשמש כשכר טרחתו של שוכרי.
מנגד, סולימאן טוען (עמ' 254, שורות 21-19, ועמ' 333 שורה 12 - עמ' 334 שורה 9, לפרוטוקול המוקלט מיום 9.4.03), כי לא היו דברים מעולם. אומנם,
--- סוף עמוד 28 ---
סולימאן מודה כי הבטיח לעו"ד שוכרי כי יעביר לאחרון את זכויותיו של סולימאן באחת מחלקות הקרקע שבבעלותו של סולימאן, אך לטענתו של סולימאן דובר על חלקה אחרת, ולא על חלקה 173. כמו כן, מוסיף וטוען סולימאן, כי הוא מעולם לא אמר לעו"ד שוכרי להגיש תביעה על חלקה 173, בשם עצמו (קרי: בשם עו"ד שוכרי).
כך או כך, ביום 22.7.97, הגיש עו"ד שוכרי, בשם עצמו, תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד ווזוז, בנוגע לזכויות בחלקה 173 (ה"פ 7049/97). בכתב התביעה, טען עו"ד שוכרי כי רכש מסולימאן את חלקה 173 ביום 23.2.97, וזאת על בסיס ייפוי הכוח שניתן לו ביום זה, ביחס לשלושת החלקות (לעיל, פיסקה 20).
33. בינתיים, ניתן, ביום 9.11.97, על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זילר), פסק דין בתובענה שהגיש עבדל מנעם כנגד מדחת וסולימאן בנוגע לחלקה 41 (ה"פ 169/97; ראה: פיסקה 17 סיפא לעיל). בפסק דינו, קיבל הנשיא זילר את התביעה, וקבע כי עבדל מנעם אכן רכש את חלקה 41 מידיו של סולימאן, ועל כן הוא בעל הזכות בחלקה, ולא סולימאן או מדחת, שרכש את החלקה בשלב מאוחר יותר, אך אינו תם לב. לכן, במסגרת ה"תחרות" בין המבקש דשם - עבדל מנעם, שהיה הקונה הראשון, לבין הקונה השני - מדחת - זכה בדין ובבעלות הקונה הראשון, הוא עבדל מנעם.