--- סוף עמוד 100 ---
173 על שמו שלו. על כן, טוענים התובעים זכאים להשבת כספים אלה לידיהם, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום נתינתם.
170. אעבור כעת לדון ולהכריע בדבר זכאותם של התובעים לפיצוי בגין כל אחד מרכיבי הנזק הנ"ל.
שכ"ט ששולם לעו"ד שוכרי, הוצאות משפט ונזק לא ממוני
171. בבקשתם לפיצוי מאת סולימאן ועו"ד שוכרי בגין רכיבי פיצוי אלה, מסתמכים התובעים על העילות הבאות:
א. כלפי סולימאן: (א) הפרת חוזה המכר ביחס לחלקה 41; (ב) תרמית או רשלנות, וזאת עקב המצג שיצר סולימאן, לטענתם, כאילו הוא הבעלים של חלקה 41, למרות שמכר אותה קודם לכן לעבדל מנעם.
ב. כלפי עו"ד שוכרי: (א) רשלנות ביחס להתנהלותו המקצועית של עו"ד שוכרי בכל הנוגע לחוזה המכר של חלקה 41 ולעיסקה החילופית; (ב) הפרת חובה חקוקה של כללי האתיקה המקצועית של עורכי דין.
172. אין בידי לקבל את טענות התובעים, וזאת לאור הטעמים הבאים, אותם אפרט כעת.
173. (א) ויתור מכללא: מקובלת עליי טענתו של עו"ד מצא, לפיה לאחר שהסכימו התובעים לעיסקה החילופית - במקום החוזה הראשוני בין הצדדים ביחס לחלקה 41 - הרי שהתובעים איבדו את עילות התביעה השונות שהיו להם בנוגע להסכם המכר של חלקה 41. במילים אחרות, בעצם הסכמתם לעריכת העיסקה החילופית, ללא כל דרישת פיצוי, מסולימאן או מעו"ד שוכרי, על הנזקים שנגרמו ושעתידים להיגרם להם עקב הפרת החוזה ועקב ההסתבכות המשפטית ביחס לחלקה 41, ניתן לראות את התובעים כמי שויתרו, לפחות מכללא, על פיצוי זה.
ניתן להשוות את המצב שבפנינו לסיטואציה הבאה: אדם בא לחנות לקנות מוצר, משלם את מחירו של המוצר ולאחר ששב לביתו מגלה כי הקופסה של המוצר ריקה. אותו אדם שב לחנות, וקובל כנגד בעל החנות על שהפר את
--- סוף עמוד 101 ---
חוזה המכר שנכרת ביניהם, בכך שלא סיפק לו את המוצר עבורו שילם. בעל החנות אומר לו: "אכן, הצדק עמך, בא ואתן לך מוצר אחר, חליף, במקומו". אם יסכים הקונה להצעתו של בעל החנות, מבלי לבקש פיצוי על הפרת חוזה המכר הראשוני, הרי שניתן לראות את הקונה כמי שמסכים מכללא - במסגרת עריכת חוזה המכר החדש - לוותר על העילה שנוצרה לו כלפי בעל החנות עקב הפרת חוזה המכר הראשוני.
ברצוני לציין כי לדעתי, ניתן להסיק ויתור מכללא זה רק ביחס לעילות החוזיות או הנזיקיות שנוצרו עקב התסבוכת המשפטית סביב חלקה 41, ולא לעילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. במה דברים אמורים? אם - שלא כמו שפסקתי לעיל - הייתי דוחה את הסעד העיקרי אותו ביקשו התובעים, ומתמקד רק בסעד החילופי, קרי: השבת התמורה ששולמה על ידי התובעים לסולימאן, אני סבור כי לא היה בהסכמתם לעריכת חוזה חדש משום ויתור על זכותם להשבת התמורה מכוח דיני עשיית עושר, מקום בו גם החוזה השני לא היה יוצא לפועל.