--- סוף עמוד 66 ---
היוצרים בפסלים נשוא המחלוקת, מייתרת את הדיון בשאלות הללו, ודי בה לצורך ההכרעה בתיק שבפניי, שכבר עתה התארכה מעל ומעבר לפסק דין העוסק בנושא עובדתי בעיקרו. על כן, לא אדון בטענות שפורטו בפיסקה הקודמת.
צירוף מריו אקדסמן כנתבע נוסף
137. כאמור (לעיל, פיסקה 28), בעקבות גביית עדותו המוקדמת של מריו בבית משפט השלום, הגיש, ביום 18.6.00, התובע בקשה (בש"א 2968/00) לצרף את מריו כנתבע נוסף לכתב התביעה, וזאת לאחר שהתברר לו, לטענתו, מעדותו המוקדמת של מריו, כי גם מריו הפר, לכאורה, את זכויות היוצרים שרכש מידי האמן.
138. במצב הנוכחי, בו מריו אינו מתגורר כיום בישראל, ולאור התוצאה אליה הגעתי, אני סבור כי בשלב הנוכחי בודאי שאין מקום להיענות לבקשת התובע ולצרף את מריו כנתבע נוסף בתיק.
יתר על כן, לטעמי, גם מלכתחילה לא היה מקום לצירוף המבוקש, וזאת לאור העובדה שהשאלות המתעוררות בנוגע ליחסים שבין התובע, מריו והאמן שונות במהותן מהשאלות הנוגעות ליחסים שבין התובע, לויזון, טסלר והאמן. על כן, צירוף מריו כנתבע נוסף היה בו כדי לסבך ולסרבל את הדיון שלא לצורך, ולפיכך לא היה מקום להיענות לבקשת הצירוף (ראה: תקנה 23 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
התוצאה היא שהבקשה (בש"א 2968/00) לצירוף מריו כנתבע נוסף - נדחית.
לפני נעילה
139. על אף התוצאה אליה הגעתי, ברצוני לומר כי אני מבין לליבו של התובע. התובע השקיע לא מעט מזמנו, מכספו ומכוחותיו כדי לרכוש באופן בלעדי את זכות היוצרים מהאמן בצורה מסודרת וראויה, על ידי הסכם בכתב שנעשה בפני עורך דין, והחתים את האמן על ייפוי כוח נוטריוני. מה עוד צריך הוא לעשות, כאשר, בדיעבד, הוברר כי האמן חתם עם טסלר על
--- סוף עמוד 67 ---
הסכמיו ביחס לאותם פסלים זמן קצר, יחסית, קודם לכן?! התובע אף השקיע מאמץ וממון בעריכת אלבום, או קטלוג, ובו צילומים של פסלי האמן (צורף כנספח לכתב התביעה). למרבה הפתעתו, גילה התובע באופן מיקרי - לאחר כמה שנים - כי אדם אחר מוכר את פסליו של האמן, וזאת חרף מאמציו של התובע לרכוש את זכות היוצרים באופן בלעדי. הדבר ודאי גרם לתובע מפח נפש ותסכול רב, ולתחושה כי זכויותיו נפגעו ונגזלו על ידי אחרים. לכן, נקט התובע בהליכים בתיק זה, כאשר הוא - סובייקטיבית - בטוח ומאמין בצידקת טענותיו.
140. עם זאת, מפח הנפש של התובע ואמונתו התמימה כי הוא לבדו היה בעל זכות היוצרים היחידי, אין בהם כדי לאיין זכויות של אנשים אחרים שנרכשו כדת וכדין מהאמן, קודם לזכויותיו של התובע. ככל הנראה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, האשם במצב בו אותן הזכויות נמכרו במקביל למספר אנשים שונים, הוא לא אחר מאשר האמן עצמו, אשר יש רגליים להנחה כי עשה זאת בשל מצבו הכספי הרעוע. תלונתו וזעקתו האמיתית של התובע היה מן הראוי שיופנו אל האמן עצמו, ולא אל מר טסלר המנוח או אל מר לויזון. אולם האמן, כבר איננו בין החיים, ותשובה לשאלה מדוע חתם על הסכמים כפולים למכירת פסליו הן עם טסלר בשנים 1987-1986, והן עם התובע בשנת 1988, לא נדע לעולם.