--- סוף עמוד 55 ---
שמחה מאוד שדוד וליאורה מנהלים את העניינים ואמרה לדוד שהיא בוטחת בו, ואף לה סיפרה שבדוד היא בוטחת (סעיף 17 לתצהיר עדותה הראשית; חקירתה הנגדית, עמ' 337).
179. כאמור, התובע טען שחתימת המנוחה על הצוואה הינה המשך ישיר של רצון המנוחה להדיר את אחייניה מהרכוש המשפחתי, כפי שבא לידי ביטוי, לטענתו, מההליכים שנוהלו ביניהם. הגם שטענה זו איננה רלוונטית לנוכח מסקנותיי דלעיל, אציין כי לא התרשמתי כי אכן כך היו פני הדברים.
(ח) לסיכום:
180. על פי חוות דעת המומחית, חתימת המנוחה על גבי כל אחד משני עותקי הצוואה שהובאו למומחית, נכתבה כחיקוי על פי מודל חתימה בשם המנוחה. המומחית נחקרה בחקירה נגדית ושבה על מסקנתה זו. לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את חוות דעת המומחית, אשר מונתה כמומחית מטעם בית המשפט, בהסכמת הצדדים.
181. הגם שמסקנת המומחית בחוות הדעת היא כאמור, סירב התובע להצעת בית המשפט למנות מומחה נוסף, מטעם בית המשפט, ותחת זאת העדיף כי חוות דעת המומחית (שהוגשה כחוות דעת בתיק הפלילי מטעם המז"פ), תשמש כחוות דעת מטעם בית המשפט בהליך נשוא פסק דין זה.
182. נסיבות עשיית הצוואה תומכות במסקנת המומחית ומחזקות אותה.
183. גרסת התובע באשר לקשר בינו לבין המנוחה נסתרה, ואף שוכנעתי כי המנוחה כלל לא הייתה בקשר עם התובע.
184. על אף מורכבות הקשר בין המנוחה לבין אחייניה, שוכנעתי כי בין המנוחה לבין אחייניה נשמר קשר לאורך השנים, לרבות בתקופות בהן התנהלו ביניהם הליכים משפטיים. שוכנעתי כי המנוחה חשה קרבה לאחיינה דוד, העריכה אותו וסמכה עליו.
185. לאור האמור, שוכנעתי כי חתימת המנוחה על גבי עותקי הצוואה זויפה.
--- סוף עמוד 56 ---
(ט) פסק הדין בהליך הפלילי
186. ביום 1.9.13, לאחר שהוגשו סיכומים בתיק זה, ניתן פסק הדין בהליך הפלילי. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח משולב], תשל"א-1971 מורה כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי. התובע לא הורשע בהליך הפלילי כי אם זוכה מחמת הספק, ועל כן ממצאיו ומסקנותיו של פסק הדין שניתן בהליך הפלילי לא מהווים ראיה לכאורה בהליך נשוא פסק דין זה.
187. מוצא אני לנכון לציין, כי זיכויו של התובע בהליך הפלילי הוא מחמת הספק בלבד, תוך שכב' השופטת מרגולין-יחידי ציינה בפסק הדין כדלקמן: