17. א. למרות שההסדר החוקי לצוואה הדדית נקבע והוחל כאמור, אך מיום 1.8.2005, ידעה
המציאות ובהמשך לה נדרשה ההלכה הפסוקה למקרים שטרם תחולת התיקון בהם נדרש בית המשפט לפרשנות צוואה ולבחינה האם עסקינן בצוואה משותפת ו/או הדדית והאם היתה הסתמכות של מצווה אחד על הוראות האחר ומשמעות ההסתמכות בפרשנות הצוואה.
בפסקי דין רבים שאלה זו לא הוכרעה, והושארה במפורש ב"צריך עיון".
ראה:ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 17.11.1999) ;בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס) [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 21.6.2005) ; בדנ"א 7600/05 יעקב פייר נ' אולגה לרנר, [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 23.11.2005).
ב. בבע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל [פורסם בנבו] (פס"ד מיום 4.2.2007)
(להלן: "פרשת זמיר נ' גמליאל") קבע בית המשפט מפי כב' השופטת נאור (אשר הביעה את דעת הרוב) הקביעות כדלקמן:
"המחוקק קבע את הפתרון שקבע, ואולם, התיקון לחוק אינו חל על ענייננו... לדעתי, מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני זוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל כמובן באין אינדיקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד... בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה כי כוונת הצדדים הייתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה). בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (ראו גם ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פד"י כז (2), 373, 380; ע"א 290/78 וינשקר נ' אדלמן, פד"י לד (1), 122). בעניין בני זוג שכאלה- ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת – לא ניתן, לדעתי להניח את רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא.
--- סוף עמוד 10 ---
בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר" – (הדגשה בקו תחתון לא במקור –מ.ד.).
דהיינו, עפ"י דבריה של כב' הש' נאור שם – בהעדר כוונה מפורשת או משתמעת אחרת לא ניתן להניח כי היה רצון של מצווה אחד להגביל את האחר, גם אם עסקינן בצוואה הדדית.