"לדעתי איפוא הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן".... עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו".
והוסיף בפסקה י"ח:
"כללם של דברים, מבקש אני איפוא לכרוך את סעיף 6 לחוק החברות גם לעניין תום הלב, מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), וזאת הגם שמדובר בחוק ספציפי (חוק החברות) ובסעיף ספציפי מתוכו.".
ברע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שמואל שקדי (פורסם בנבו, 2014), נדון סעיף 6(ב) בהקשר של זכותו של בעל מניות בחברת אם להגיש תביעה נגזרת בשם חברה המצויה במורד שרשרת ההחזקות, בגין החלטה או פעולה של חברה נכדה. כב' המשנָה לנשיא (כתוארה אז, לימים הנשיאה), השופטת מרים נאור עמדה על פרשנות מבחן זה, בפסקה 37, בעמ' 32:
"בנסיבות העניין צודק וראוי לעשות כן." זהו מושג שסתום, "סטנדרט", ששומה על בית המשפט ליצוק לקרבו תוכן.... הוא מתפקד כרקמה פתוחה וגמישה.....במטרה להשיג צדק בנסיבות העניין...... השאלה מתי יהיה הדבר "צודק ונכון" אינה ניתנת להכרעה מראש והיא תקבע בנסיבות המקרה. בפסיקה הובעה העמדה כי תיבה זו משקפת את עקרון תום הלב (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ [פורסם בנבו]) .....לבית המשפט מוקנה אפוא שיקול-דעת בהפעלתו של סעיף 6(ב), ואין מדובר בזכות המוקנית באופן אוטומטי לבעל המניה. זהו "שסתום בקרה" משמעותי המאפשר להשתמש בהרמת המסך במקרים המצדיקים זאת, ובהם בלבד."
תמיכה לעמדה זו ניתן למצוא גם בספרות המשפטית (ראו, בין רבים: אירית חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב) 197; שרון חנס, ״עיון מחדש באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בדין הישראלי״, עיוני משפט כח' 5 (2004)).
בספרה של יהודית קורן, עקרון האחריות המוגבלת והחברה הפרטית 106 (2017), מציינת המחברת לעניין הרמת מסך באשכול חברות כי:
--- סוף עמוד 14 ---
"בית המשפט ירים מסך בין חברה-אם לחברה-בת, וייחיב את החברה-האם בחיובי החברה-הבת, או יזכה אותה בזכויותיה, אם יוכחו בפניו קיומה של יחידה כלכלית אחת, זהות בבעלי המניות והמנהלים בתאגידים השונים ושליטה מלאה של החברה-האם בחברה-הבת עד כדי שלילת רצונה העצמי של החברה הבת"
זאת לא הוכח במקרה שלפניי. ה.ב. יזמות והב. חדשנות אינם באותה בעלות, וגם אם יש הסדר כספי בין החברות, כפי שטענה גב' בלום במהלך הבירור בועדת המכרזים, אין בכך כדי לאיין את רצונה של ה.ב. חדשנות.