יסוד הדברים מצאתי בשו"ת תעלומות לב (חלק ב' אבן העזר, הלכות גיטין סימן א' דף ל"ד ואילך בדפי הספר) שכתב מעין זה וזה לשונו שם:
"איני רואה בזה תקנת בנות ישראל כי מה הועילו חכמים בתקנתם לחייבו לתת מזונות ולכופו שלא לגרש והיא מר לה יושבת גלמודה וגם הוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עברה. "
בהמשך לכך תוקנה תקנת 'בית הדין דטריפולי' (הובאה לאחר התשובה הנ"ל בתעלומות לב) וזה לשונו:
"לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש אשתו שלא ברצונה [...] אך שאם יראו הבית דין שהבעל איננו שומע בקולם ואחר שיודיעוהו חומר האיסור ודחו אותו מזמן לזמן ובכל זאת הוא עומד במרדו והבית דין יבינו בחכמתם שאי אפשר לשניהם לדור עוד במקום אחד, כי אז כדי שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיות והאיש גם כן שרוי בלא אישה, יזדקקו הבית דין לתת גט בתנאי שמלבד סכי כתובתה [...] עוד זאת ייתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה."
נסכם ונאמר שאף שברור כשמש הלכה למעשה שאין נוהגים בבתי הדין לפסוק קבלת גט כנגד רצונה של האישה בלא עילה ברורה המעוגנת בהלכה, אך ודאי שיש מקום לומר שבנידוננו שאני לאור הדברים דלעיל, שבני הזוג דנן מבני עדות המזרח וב'אלף השישי' לאחר תום תוקפה של התקנה כאמור. מה גם שבקשת האישה לשלום בית איננה כנה כלל, וכל התנהלותה במהלך הדיונים בפנינו מראה שיש ביניהם 'נתק רגשי' סופי בין בני הזוג, ודבר סירובה לקבלת גיטה אינו אלא טקטי ומגמתי לשיפור מצבה בתביעת הרכוש והכתובה ומחמת יצר הנקמה.
לאור זאת הרי שיש מקום לבית הדין להורות לאישה לקבל גטה מיד בעלה... "
--- סוף עמוד 123 ---
וכ"כ בפס"ד באר שבע בתיק 1086123/1בעניין חדר"ג , יע"ש.
"במקרה זה יש לנו פתח מרווח יותר והוא הסיבה השניה שהזוג דנן הרי הוא מבני עדות המזרח, ובמקרה זה יותר נקל לנו להלך.
שהרי מן המפורסמות הוא שבני עדות המזרח לא קיבלו על עצמם תקנה זו, ומה גם שלחלק מהפוסקים תקנה זו נתקנה אך ורק עד סוף האלף החמישי בלבד, וכפי שכבר כתבו השו"ע והרמ"א (שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף י) וזה לשונם:
"ולא פשטה תקנתו בכל הארצות. הג"ה: ודוקא במקום שידוע שלא פשטה תקנתו, אבל מן הסתם נוהג בכל מקום."
ועוד כותב השו"ע:
"ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי. הג"ה: ומכל מקום בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד."
הרי שעל אף דברי הרמ"א מביא השו"ע שתקנה זו נהגה עד סוף האלף החמישי ועוד שלא נתפשטה בכל המקומות וכן מעיד הלכה למעשה מרן בשו"ת בית יוסף (הל' כתובות סי' יד), והסביר, כי מה שנוהגים האשכנזים עוד היום שלא לישא שתי נשים, ואומרים שהם נמנעים מכך מכח תקנת רגמ"ה, בע"כ צ"ל שמנהג אבותיהם בידיהם, ולא מטעם חרם רגמ"ה, כי באמת לא שייכא בזה"ז תקנת רגמ"ה. עכת"ד. וכ"כ הרמ"א בדרכי משה (סי' א' אות י). ע"ש. ואף שמהרש"ל בים של שלמה (פ"ו דיבמות סי' מא) חולק ע"ז, הנה בשו"ת יד אלעזר (סי' קכז) סוף ד"ה הנה, כתב שעם כל זה אין הגזרה של רגמ"ה בתוקפה, ובודאי דקילא טפי מהגזרה שלא יגרש בעל כרחה וכו'. ע"ש.