"מן החומר שבתיק עולה שאכן יש מקום לחיוב בגט. שני הצדדים אינם רוצים זה בזה, כפי שקבע בית הדין האזורי, ועל כך לא הוגש ערעור על ידי המשיבה. אף על פי כן מסרבת המשיבה לקבל גט, כדי להבטיח את ביצוע פסק הדין לחלוקת רכוש שנידון בבית המשפט – אם עמדתה לחלוקת הרכוש לא תתקבל שם וכו'. אנו סבורים שאין להשתמש בגט כמנוף להישגים רכושניים, בנושא שנדון בערכאה אחרת. הצדדים אינם חפצים זה בזה, והדיון נסב כולו על הרכוש בלבד וכו'."
ועיין עוד בפד"ר י"ג (עמוד 267) שהביאו ראיות לכך שעיגון לבדו זוהי עילה מספקת לחיוב גט, והוכיחו כן מראשונים נוספים .
ועוד בפס"ד חיפה הנ"ל הובא בזה"ל:
" ...ויעויין עוד במאמרו של הגאון אב"ד תל אביב הרב נחום פרובר שליט"א (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) שם עסק בדינו של רבנו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. גם הוא העלה שם לדינא כי טענת עיגון הינה עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית. ועוד כהנה וכהנה בפסקי דין רבים.
החידוש בדברי רבינו ירוחם הוא שבמקרה ששני הצדדים אינם רוצים עוד זה בזה, אין צריך לבדוק אחר עילות המרידה של סרבן הגט כדי לכפות עליו להתגרש. יתר על כן, במקרה של רבינו ירוחם אין לראות באחד הצדדים מורד במובן ההלכתי (שפירושו הוא שמורד מחיוביו כלפי הצד שכנגד), שכן איש מהם אינו מורד מחיוביו כלפי הצד שכנגד, שהרי גם הצד שכנגד אינו חפץ בו ואינו רוצה בקיום חובותיו כלפיו. הסיבה לכפייה על הגט במקרה של רבינו ירוחם איננה מחמת אשמה ואף לא מחמת המרידה, אלא מחמת שאין צד רשאי לעגן את משנהו. כך עולה מדברי הפני יהושע בכתובות (דף ס"ד) שפירש כן על פי דברי הרמב"ם, ועוד.
מסקנת הדברים היא, כי לדעת רבים מהפוסקים, 'טענת עיגון' לבד הוי טענה לחייב את הבעל בגט ולא חיישינן בזה ל'גט מעושה', וקל וחומר בנידוננו דהוה טענה לחייב את האישה לקבל גט, אף במקום דאיכא חרם דרבינו גרשום.
מטעם זה, אין אנו נכנסים עתה לדיון בקביעת ה'אשם' בפירוק הנישואין בנידוננו. אין זה משנה מי "אשם" בקיצן, שהרי הסיבה לחיוב בגט היא מחמת אי היכולת להישאר נשואים על הנייר ושצד אחד מעגן את השני. לפיכך אפילו אם מרידתו של הסרבן בגט החלה רק בעקבות מרידת הצד שכנגד, זה לא ישנה מאומה. די בכך שכעת שניהם מורדים זה בזה כדי לכופו להתגרש, שהרי הסרבן מעגן את הצד שכנגד בלא סיבה. ויעויין בספרו של אב"ד ת"א הגר"ח שאנן זצ"ל 'עיונים במשפט' (אבן העזר סימן כ"ה) שהאריך בטעמים לכפייה זו, וראה עוד במאמרו הנ"ל של הגר"נ פרובר.