מעתה עולה, כי פתיחת תיק לתביעת גירושין בביה"ד או מעשה העזיבה מהבית, איננו משמש כפקטור לקביעת חיוב הכתובה, אלא רק מחמת שהוא ה"סימן" שבגין צד זה יצאו הגירושין והפירוד נעשה מחמתו וביוזמתו. כך זה בדרך כלל אך לא תמיד כפי שנתבאר.
הדברים עולים בקנה אחד אף מבחינה לוגית.
ברור שאין לעלות על הדעת שהאישה תחזיק את החבל משני קצותיו, מצד אחד תחליט שמבחינתה תם פרק הנישואין בחייה, ועתה היא בוחרת להיפרד, ומצד שני, תאלץ את הבעל לעשות את "מעשה הפרידה" כדי לדרוש כתובתה ותוספת, כאילו הוא היוזם לפירוד. הדברים אמורים גם לאידך גיסא, כאשר האישה היא זו שתבעה את הגירושין, אך הבעל הוא זה שיזם ואילץ במעשיו את האישה להגיש תביעה זו.
ברור אם כן שהמודד הוא מי מבין הצדדים שיזם והניע את התהליך ובעצם הביא את קשר הנישואין אל קיצו.
עקרון זה עולה גם מדבריו המפורסמים של התשב"ץ (ח"ב סי' ח'):
"עוד שאלת: אישה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לבית דין, מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה, שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה.
תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא וייתן כתובה, דקיימא לן לחיים ניתנה ולא לצער."
נמצאנו למדים שהאחראי והיוזם של הליך הפירוד וסיום הקשר, אינו יכול לזכות בהישגים כלכליים בכך ש"אילץ" או "הוביל" את הצד השני להיפרד או לדרוש את הפירוד.
....
בצירוף מספר נתונים מהתיק עולה שהאישה היא זו שהביאה לפירוק הבית.....
בית הדין חייב לציין שבבואנו לקבוע מי הוא היוזם של הפירוד, לא נלך שולל אחר "צעדים טקטיים" אלו ואחרים. אנו עוסקים במהות הפירוד, וביוזם של סיום היחסים, ודומה שבמקרה שלפנינו אין ספק כי האישה היא שיזמה את הפירוד.
....
הוי אומר, כי לא המעשה בשטח הוא המודד והקובע בשל מי הסער הזה, אלא מה עומד מאחוריו, ומהו המניע לפירוד הזוגיות.
.....
בעניין זה אצטט קטעים רלוונטיים לנ"ד מפסק דין יסודי של הגר"נ גורטלר שליט"א בפס"ד הגדול בתיק 105313/5 ביסוד דינו של רבינו ירוחם דוז"ל:
.. רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) כתב וזו לשונו:
--- סוף עמוד 154 ---
"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה: 'לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה', והוא אומר: 'אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט' – מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."