ב. גם במקרה שהבעל צודק בטענותיו, אלא לפני שמפסידים לאישה כתובתה, צריך להתרות בה תחילה – "אם תמשיכי בדרכך תפסידי כתובתך".
וגם במקרה שהאישה צודקת בטענותיה, אלא שהמקרה הוא שלפני שבית דין פוסק 'יוציא וייתן כתובה' צריך להתרות בבעל תחילה – "אם תמשיך בדרכך נחייב אותך להוציא ולתת כתובה".
גם בזה, אם הצדדים דורשים להתגרש אמר רבנו ירוחם את דינו. .
ג. הדין במאסו זה את זה מחמת קטטות ומריבות
--- סוף עמוד 155 ---
יש לדון מה הדין במקרה ששני הצדדים מחמת קטטות ומריבות שהיו ביניהם, מאסו זה בזה ואינם מסוגלים לחזור ולחיות יחד, וכל צד טוען שהצד השני מחמת התנהגותו גרם שהצדדים יצטרכו להתגרש.
תחילה נראה לומר שזה שנהג שלא כדין ומחמת התנהגותו וריבוי הקטטות מצִדו גרם לבן הזוג השני שיגיע למצב שהוא מואס בחיי הנישואין, יש לו דין של 'יוציא וייתן כתובה', דאף אם לא עשה דבר המנוי בין הדברים שנאמר בהם 'יוציא וייתן כתובה' – דינו 'יוציא וייתן כתובה' דהיות שפשע בהתנהגותו במשך זמן רב, דין בעל כזה שיוציא וייתן כתובה, ודין אישה כזו שתצא בלא כתובה. ואפשר ללמוד שדינם כן מהמקרים שנאמר בהם בפרק המדיר "יוציא ויתן כתובה" או "תצא שלא בכתובה".
ואם יש מחלוקת בין הצדדים מי הוא זה שעשה מעשים לא ראויים שמחמת מעשיו גרם לצד השני שימאס בחיי הנישואין: נראה לומר שרבנו ירוחם גם אמר את דינו גם על מקרה כזה, שהרי בכל מקרה ששניים רוצים להתגרש כל צד מאשים את הצד השני שהוא גרם לגירושין, ומאחר שרבנו ירוחם קבע את דינו וכתב שאם שני הצדדים דורשים גירושין – דינם שהאישה מקבלת עיקר כתובה ולא תוספת כתובה – גם מקרה זה נכלל בדבריו.
ועוד נראה לומר שמקרה זה נידון כמו שיש ספק לבית דין מי גרם לגירושין, ומאחר ששני הצדדים טוענים ברי שהצד השני אשם, הרי שמספק לא ניתן לחייב ממון.
עתה נדון במקרה ששני הצדדים תובעים גירושין, לאחר סכסוך קשה ביניהם וכל צד טוען שהצד השני הוא המורד, ויש ספק לבית דין מי המורד.
וכן יש לדון מה הדין אם האישה תובעת להתגרש, וטוענת שהבעל הוא רועה זונות, והבעל תובע להתגרש מחמת שטוען שאשתו זנתה. ושני הצדדים מכחישים את טענת הצד השני, ואיש מהם אינו מביא ראיה לדבריו. ובמקרה כזה יש ספק לבית דין מי אומר אמת.
אביא קטע מפסק דין שראיתי שדיינים רגילים להעתיק הדן בעניין זה ואדון בדברים: בפד"ר (חלק ג עמודים 143–163) הובא פסק דין מכבוד הדיינים הרה"ג י' מ' בן מנחם, הרה"ג הדס, והרה"ג זולטי שדנו בכעין זה, וזו לשונם: