ברם דברי הבית מאיר תמוהים, דמאחר שעל אביהם היה חזקת חיוב לשלם את הכתובה, ונכסיו היו משועבדים לשלם את הכתובה, כיצד בטל שעבוד הנכסים כשמת. ועיין בעניין זה באמרי בינה (חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן ד דיבור המתחיל "ובספר בית מאיר") ובמאמר "טענינן ליתמי"(יפורסם בעז"ה ב'בכורי גשן' חלק ג) הארכתי בעניין זה וביארתי דבריו.
ומכל מקום לפי מה שנתבאר לעיל (אות (א)), במקום שיש ספק לכל העולם אם החייב פרע יש ראשונים הסוברים שהנתבע פטור, ועל כן דינו של הבית מאיר צריך עיון. ויש לומר שבסוטה יש לאישה חזקה שהיא מותרת לבעלה, ויש חזקת חיוב שהבעל התחייב לה כתובה, ומצטרף לזה ה'ברי' שלה, וזה מועיל לעניין לגבות כתובתה, ורק לעניין היתר האישה לבעלה או לזה שנסתרה עמו, התורה אסרתה עד שתשתה. ועיין מה שכתבתי במאמר "סוטה וצרותיה הנופלות לייבום" (גם הוא יפורסם בעז"ה ב'בכורי גשן' חלק ג) בביאור הפירוש השני בתוספות ביבמות דף י"א ע"א דיבור המתחיל "צרת סוטה".
מכל מקום נראה דמה שאמר הבית מאיר שבספק אם הבעל טוען "איני יודע אם נפטרתי מתשלום הכתובה" שבספק השקול הבעל חייב לשלם, זה דווקא כאשר הבעל טוען "שמא נפטרתי" אבל אם הבעל טוען "ברי לי שנפטרתי" אף שהמקרה הוא ספק השקול לכל העולם, מכל מקום הבעל פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה. כך עולה גם מדברי האחיעזר שכתב שבספק השקול והבעל טוען "ברי לי שנפטרתי" – הבעל פטור לשלם הכתובה, דאמרינן 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
העולה מדברינו: בכל מקרה שיש ספק השקול לבית דין אם האישה הפסידה כתובתה – האישה טוענת טענות שלפי דבריה לא הפסידה כתובתה, והבעל מכחישה וטוען שהדברים לא היו כדברי האישה – אמרינן 'המוציא מחברו עליו הראיה' והבעל פטור לשלם לאישה כתובתה.
(ג)ברם, כל הנאמר לעיל נכון רק במקרה שלפנינו שהצדדים מורדים זה על זה וגרים בנפרד, וכל אחד מאשים את הצד האחר במרידה, במקרה זה מעצמו עולה בפנינו הספק מי המורד. וכן במקרה שיש סכסוך קשה בין הצדדים – האישה תובעת להתגרש וטוענת שהבעל הוא 'רועה זונות' והבעל תובע להתגרש מחמת שטוען שאשתו זנתה, ושני הצדדים מכחישים זה את טענת זה, ואיש מהם אינו מביא ראיה לדבריו יש ספק לבית דין מי אומר אמת: כל אחד טוען ואומר שהשני פושע באופן שאינו יכול להחזיק את השני שהוא רשע – במקרה כזה הדין שהם חייבים להתגרש והאישה יוצאת ללא כתובה.
אבל במקרה שהאישה דורשת שלום בית, והבעל טוען שהאישה זנתה – ודאי שהוא טוען נגד החזקה שסתם אישה אינה מזנה תחת בעלה. במקרה כזה אמרינן שהבעל שרוצה להוציא אישה מחזקתה – עליו הראיה שזנתה.