בקובץ תשובות ח"ג סי' קצח מצויה תשובה באותו נידון אך בנוסח מעט שונה, שכפי הנראה נכתבה לאחר מכן (ביום יב חשון, לעומת הנוסח הקודם שנכתב ביום ב' חשון), ובה כתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל ביחס לפירוש הראשון שהכל תלוי בכפיית הבעל בגירושין:
"ברם דבר זה לא ניתן לאומרו לא מגמרא ולא מסברא... אילו היה הבסיס להלכה זו הואיל וכופין את הבעל לגרש מוכרח לגרשה הוי ליה להזכירו ועיקר חסר מן הספר. גם מצד הסברא לא נראה כן. דהנה זה נראה פשוט אף לדעת הר"ח בכל אלו שכופין להוציא פטור מלשלם תוספת כתובתה, זה דוקא בבאה מחמת טענה שאינו מסוגל להוליד והיא באה מחמת טענה, או מוכה שחין ובעל פוליפוס בזה יכול לטעון אדעתא דהרי כו' אבל במקרה והבעל נעשה רועה זונות ובגלל זה האישה דורשת גט באופן שכופין אותו, על זה האיך שייך לומה בזה אדעתא דהכי לא יהיב לה, הרי בידו להיטיב דרכיו, ואם בידו להתייצב על דרך טוב ולא רוצה לבחור בדרך זו והוא ממשיך באיולתו, כמוהו כמגרש מרצונו ובודאי חייב לתת לה כל המתנות שנתן לה וכמו כן התוספת כתובה. ולפי זה אי אפשר לפרש דמשום האי טעמא מפסידה תוספת כתובתה במורד הואיל וכופין לגרשה, שהרי ברצונו לשוב ממרדו."
לאחרונה התפרסמה חוות דעת מאחד הדיינים, שהעלה כדרך הראשונה שכתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל, ובמסקנת דבריו כתב:
"סוף דבר, לא מצאנו בדברי הראשונים והפוסקים שתפסיד תוספת כתובה מכח הסברא של אדעתא למשקל ולמיפק לא כתב לה אלא במקום שכופים להוציא אבל במקום שאין כפיה והאישה תלויה ברצון בעלה וברצותו מגרש וברצותו מקיים, לא איתמר האי סברא כלל וכלל. ואילו היה הדין שהפסידה תוספת בכהאי גוונא לא היו שותקים הש"ס, הפוסקים, מסכמי ההלכות והשו"ע מלחדש חידוש מבהיל שכזה, מלבד מה שמפורש בדבריהם להיפך".
לפי דרכו, בכל מקרה שאין עילה אחרת להפסד כתובה ואין פסיקת חיוב או כפיית גירושין יש לחייב תשלום כתובה ותוספת.
אך כבר ראינו ברמב"ם וברמב"ן בסוף פרק אלמנה ניזונת וסייעתו שהסברא "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה", עומדת בשורש חיוב תוספת הכתובה, ומלכתחילה הבעל לא התחייב אלא אם הוא יגרום לפירוק הנישואין, ולא כשהנישואין לא התפרקו בעטיו, שאז אינו חייב בתוספת הכתובה לרבות בנסיבות שאין חיוב הבעל בגירושין.
וכן בחידושי רבי אברהם מן ההר על מסכת יבמות דף סו א באישה הבאה מחמת טענת בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, שהדין – יוציא וייתן כתובה, כתב:
"וכתב הר"ם פרק ט"ו דדוקא כתובה אית לה אבל תוספת לית לה, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול. וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, עד כאן. ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד יגרשנה שאין לה תוספת."