ובתשובת הרשב"ש סי' ב' הוסיף בביאור תשובת אביו וכתב:
--- סוף עמוד 167 ---
"ראיתי בגליוני א"א הרשב"ץ ז"ל שאין לה תוספת לפי שמעשיה גרמו לה. ודבריו נראין אמת, שהרי בספר הזכות כתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דיש לה תוספת הוא לפי שהוא הפסיד אנפשיה שהיה לו לבקש ולחפש אם היא אילונית וכיון דלא בדק רצה ליזוק נכסיו, אבל בזו מה היה לו לבדוק ולא עלתה על דעת להתנות עליה דכשם שהוא חייב לעלות כך היא חייבת, על כן לא היה לו להתנות ולא עלתה על דעת שתמרה את פי בעלה, על כן כיון שהיא רוצה להתגרש מעשיה גרמו לה ומאבדת אף התוספת, ואין לה אלא בלאותיה הקיימים."
תשובת מהרש"ך ח"א סי' מה
המהרש"ך חלק א סימן מה [א] שהובא בבאר היטב סי' קיז סק"ה כתב בדין רואה מחמת תשמיש, שלא מתחילת הנישואין, שאינה מפסידה תוספת כתובה, וחלק על חכם אחד שכתב שאינה מקבלת תוספת, ובתוך דבריו כתב:
"גם מה שרצה לצדד, דאפשר לומר שאפילו אם תמצי לומר שחייב לתת לה כתובה, אם דוקא אותה כתובה היא לבד מה שהכניסה לו בנדוניא, ופטור מעיקר כתובה ותוספת, או חייב בעיקר כתובה ופטור מתוספת, לפי שכפי הנראה הדין נוטה שיהא חייב בעיקר הכתובה, שהוא המנה מאתים דחזו לה מדאורייתא, ולא התוספת, לפי שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה שלא מרצונה, ועכשיו שהתורה אסורה לו להשהותה עמו, מה יוסיף ומה יתן וכו'. לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה, שא"כ לא יתחייב בתוספת אחר מותו, ולפי סברתו א"כ אפילו מנה מאתים לא יהיו לה, לפי שתקנת מנה מאתים הוא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, א"כ מה יעשה זה שהוא מוכרח להוציא, שלא לעבור על ד"ת... שהכל תלוי במה שכתבתי, שכיון שאירע לה קלקול אחר שנשאת, נסתחפה שדהו, ונהי שאסור להשהותה, מכל מקום חייב לפרוע לה כל סכי כתובתה. זהו הנראה לפסוק על פי הטענה הראשונה."
אמנם מהרש"ך כתב: "לא ידעתי מאין ראה אלו הדברים, שהתוספת הושם לקנס פן יגרשנה", אך אין בתשובה זו פירכא לכל האמור לעיל, מאחר ומהרש"ך רק דחה את הטענה שחיוב הבעל בתוספת הכתובה הוא מכח קנס, וכי עקב כך בכל מקרה לגופו עלינו לשקול אם יש מקום לקונסו. אלא מהרש"ך באר שחיוב זה הינו מדינא מכח התחייבות הבעל בעת הנישואין, והתשלום מיוסד על חובה לפרוע את השטר, אולם אין חיוב במקרה שמלכתחילה לא התחייב עליהן, שאז שלילת התוספת אינה מפני שאין מקום לקנס אלא מאחר ומלכתחילה אין חיוב. וברואה דם מחמת תשמיש אליבא דמהרש"ך אין עילה לקנוס, וגם אין להפסיד לאישה כשהכל מוגדר כנסתחפה שדהו של הבעל. אבל גם מהרש"ך מודה שבאותם מקרים שקיימת סברא של "אדעתא דלמשקל ולמיפק לא אקני", סברא זו מיוסדת על אומדן דעת ביסוד החיוב, ויש ליישם זאת כשהאישה תובעת גירושין מחמת מרדה.