יש לציין, שבנידון שבפנינו לא התברר בפנינו שהבעל במעשיו הביא למצב שהפירוד היה בלתי נמנע, הואיל וגם בטרם עזב את הבית הסכסוך כבר היה בעיצומו, ולא עזיבת הבעל את הבית הביאה לרצונה של האישה בגירושין, אלא רצונה בגירושין קדם לעזיבת הבעל את הבית.
לאור האמור אין לחייב הבעל בדמי כתובה, לא עיקר ולא תוספת.
הכרעה:
העולה מכל הנ"ל שבנידון דנן על פי שורת הדין (או על פי עיקר הדין בדעת רבינו ירוחם או עכ"פ מספק בדין המע"ה) האישה איננה זכאית לקבל את תוספת כתובתה.
ועל אף העובדה שהבעל הוא אשר הגיש את תביעת הגירושין ועל אף הנסיבות לפיהן הוא אשר עזב/ סולק מהבית יש לקבוע כי מדובר באשמה הדדית ולא התברר שהבעל במעשיו בלבדית גרם לפירוד והיות שהוברר לביה"ד כי האישה אינה רוצה בבעל- הפסידה את תוספת כתובתה.
על אף כל הנ"ל, לנוכח כל החומר בתיק והכרת הנפשות הפועלות (ב"כ האישה הגדיר את התנהלות הבעל כלפי האישה 'אנושיות'), לרבות הסכמתו המוקדמת של הבעל לשלם לאישה את מלא דמי כתובתה ואף יותר מכך, (יתכן שזה מלמד על רגשות חובה והכרת הטוב כמי שחייב לאישה את מלא כתובתה או שמלמד על אישיותו, כדברי האישה שהוא אדם טוב), ומכח דין פיצוי על פי כח הפשרה של ביה"ד, כמו גם על צד פשר דין שבועה בבית הספק שיכול עוד לעלות בנ"ד בגדרי המוחזקות והמסתעף, (יעויין במה שהובא בתיק 1043381/1, שם נחלקו ביה"ד הגדול במקרה הנדון שם לשלושה ראשים, כשלדעת דיין א': כשהדבר בספק מי גרם את המצב שהביא לגירושין - הרי הבעל מוחזק בממון והאישה מפסידה כתובתה. לדעת דיין ב': כשהדבר בספק מי גרם את המצב שהביא לגירושין– הרי האישה מוחזקת בחיוב הכתובה שהוא חוב ודאי והבעל מספק אינו יכול להפקיע חוב זה ועליו לשלם הכתובה, ולדעת דיין ג': ככל שהיה מדובר בספק מי גרם את המצב שהביא לגירושין, הרי שדעתו הייתה כדיין ב' שחיוב הכתובה נשאר על כנו והבעל במקרה כזה היה חייב לשלם את הכתובה, אלא שלדעת דיין ג' במקרה שברור שהאישה היא זו שגרמה את המצב שהביא לגירושין - הפסידה כתובתה והבעל פטור מתשלום הכתובה), אני מצטרף מחד לדעה שאין לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש ראויים על מגוריה בדירת הבעל, (דבזה שפיר י"ל דהיא המוחזקת והמוציא מחבירו עליו הראיה), וסבור עוד שיש לאפשר לה, לנוכח כל הנ"ל, לפנים משורת הדין, להתגורר בדירה עד לראש השנה תשפ"א הבעל"ט, אך מאידך לענ"ד יש לפשר ולהורות על חיובו של הבעל בתשלום מחצית כתובתה של האישה בסך של 500,000 ש"ח, וזאת לאור כל הספק הנ"ל בדינו דרבינו ירוחם, ולאור העובדה שגם אם היינו קובעים ומגדירים את האישה כתביעת הבעל (ולא קבענו זאת) כ"אישה רעה", (שהרי כתובתה מרובה... ואכמ"ל), או כ"מורדת", או כ"משיאתו שם רע בשכניו", או "עוברת על דת מדין "מקללת בעלה ויולדיו", עדיין לא היה פשוט הלכתית להפסידה כתובתה וזאת משום שלא הוברר האשם הגורם, וגם לא קדמה התראה, ומשום שלא הוכח מעל לכל ספק בשל מי הרעה הזאת, ולא התברר כי ידי הבעל נקיות מכל רבב.