--- סוף עמוד 2 ---
6. ביום 22.10.14 התקבל מכתבו של ב"כ הנתבע דאז, בו נטען בעיקר כי כספי ההקדשים התכלו בשל שחיקת ערכם עקב אי הפקדתם בפקדונות צמודי מדד, וחלוקת מלגות בערך העולה על שווי העזבון. כמו כן נטען שהנתבע נשא בהוצאות שונות שנגרעו מההקדשות. למכתב צורפו מסמכים הנוגעים לניהול עזבון המנוחה בטרם רישום ההקדשות, שאינם אסמכתא לנטען במכתב, ואינם נוגעים לפעילות ההקדשים. הנתבע לא המציא דו"חות ומאזני פעילות של ההקדשים כפי שהתחייב.
7. לטענת התובעת הפר הנתבע את חובותיו לדיווח על ענייני ההקדש לפי סעיף 29 לחוק הנאמנות, וכן הפר את חובותיו לפי סעיף 10 לחוק הנאמנות, לשמור על נכסי הנאמנות לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות. כמו כן הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו מכח צוואת המנוחה. ביחוד טוענת התובעת, שהנתבע הפר את חובתו לשמור על ערכן הריאלי של הקרנות ולחלק כספים למטרות ההקדש מפירות הקרן. ההקדש הראשון נרשם בסכום של 180,000 ₪ וההקדש השני בסכום של 80,000 ₪.
8. על כן נתבקשו כנגד הנתבע סעדים לחייבו למסור דיווח נאות ומפורט אודות נכסי ההקדשים, בצירוף אסמכתאות מתאימות, לקבוע שהנתבע הפר את חובת הדיווח והתיעוד, ואת חובות הנאמנות המוטלות עליו, להורות לנתבע להשיב לקופות ההקדשים את נכסי ההקדשים בערכם המלא, וכן לפצות את ההקדשים על נזקיהם, כאשר שערוך סכומי ההקדשים ליום הגשת התביעה עולה על 900,000 ₪. כמו כן התבקש להורות על מינוי נאמנים חליפיים להקדשות, ולחייב את הנתבע בהוצאות לדוגמה ושכר טרחת עורך דין.
9. לטענת הנתבע, שווי כל ירושת המנוחה, לפני החזר חובות, ניכוי הוצאות ותשלומי מנות ליורשים היה 735,250 שקלים ישנים. בין השנים 1985-1980 ביצע הנתבע את צוואת המנוחה, איתר את היורשים, שילם את החובות וחילק את יתרת עזבונה של המנוחה ליורשים לפי הוראותיה, לרבות חלוקת 10 מלגות על שמה ביום 20.9.85. לטענתו, ביום 4.9.85 חוקקה הכנסת את חוק מטבע השקל החדש, לפיו שקל חדש אחד יהיה שווה ערך ל-1,000 שקלים ישנים ויבוא במקומם, והיום הקובע לביצוע השינוי נקבע ל-1.1.86, "ולפיכך כבר בסוף 1985 לא נותרו כספים כלשהם בעזבון המנוחה, שאילו לא היה מחולק כלל היה מסתכם שוויו לכדי 735 ₪ ביום 1.1.86.
10. לטענת הנתבע, בשנת 1995, כ-10 שנים לאחר שהסתיימה חלוקת העזבון ולא נותר בו דבר, לרבות בשל החלפת המטבע, נרשמו אצל התובעת עקב טעות שני ההקדשים. הטעות התגלתה לאחר הרישום, כפי שהוסבר בעבר לתובעת. נטען כי ההקדשים מעולם לא פעלו, נכסי ההקדשים מעולם לא הועברו לידי הנאמנים, התובעת לא היתה רשאית להקים את ההקדשים האלה כפי שהוקמו על פי תנאי הצוואה, ובוודאי שלא למנות את הנאמנים שמונו לכאורה על פיהם.