11. נטען על ידי הנתבע, שרק ביום 24.11.13, באיחור של 33 שנה, הגישה התובעת את תביעתה בשל אי הגשת דו"חות כספיים, והתביעה נמחקה בהסכמה אגב התחייבות הנתבע להגיש דו"ח. למרות הזמן הרב שעבר, טען הנתבע שעלה בידו לשחזר חלק גדול מהמסמכים הנוגעים לעזבון,
--- סוף עמוד 3 ---
ולערוך דו"ח מפורט המגובה באסמכתאות, ממנו עולה כי כבר 10 שנים לפני רישום ההקדשים בטעות, חילק את כל כספי העזבון, ובכלל זה כספים העולים על הכספים שקיבל לידיו כמבצע צוואת המנוחה.
12. הנתבע טען להתיישנות ולשיהוי, שנגרם בשל נסיבות שיצרה התובעת, לפיהן תיק ניהול העזבון שהתנהל בבית המשפט נסגר ובוער לפני עשרות שנים, ועברו חלפו להן התקופות בהן נהוג וצריך לשמור מסמכים, ואבד הקשר עם הגורמים שהיו מעורבים בהליכים נשוא העזבון, ובפרט עורכי הדין שטיפלו בעניין עבור התובע (כנראה צ"ל הנתבע) ונגרמו לנתבע נזקים ראייתיים חמורים.
13. לגוף התביעה נטען שלמנוחה לא היתה כוונה להקים הקדשות ציבוריים. על פי הצוואה, לא היה הנתבע מוסמך להקים את ההקדשים, ולא היה מוסמך למנות את הנאמנים שמונו לכאורה על פי כתבי ההקדש עליהם חתם. נטען, כי הסכומים שפורטו בכתבי ההקדש לא היו חלק מעזבון המנוחה, ומעולם לא הועברו לשליטת הנאמנים, וההקדשים מעולם לא התחילו לפעול. לטענת הנתבע, חזר בו מיצירת ההקדשים על ידו לפני תחילתם לפי זכותו בסעיף 18 (ג) לחוק הנאמנות לאחר שהתברר לו שההקדשים נוצרו על ידו בטעות.
14. לטענת הנתבע, ההקדש שיצרה המנוחה בצוואתה, איננו ההקדשות שיצר הנתבע בטעות בשנת 1995 בשטרי ההקדש שצורפו לכתב התביעה. ההקדש שיצרה המנוחה בצוואתה, נוצר על ידי צוואתה, ואילו ההקדשים שיצר הנתבע בשטרות, הם הקדשים אחרים ולא ההקדש שיצרה המנוחה, ואלה נוצרו בטעות ובוטלו על ידי הנתבע לפני תחילתם.
15. לטענת הנתבע, הנכסים שביקש להקנות להקדשים שיצר אינם כספים שהיו מצויים בפועל בעזבון המנוחה שחולק עוד בשנות ה-80' ויתרתו נשחקה עקב חוק מטבע השקל החדש. הנאמנים שמונו להקדשים שיצר הנתבע בטעות לא מונו על ידי המנוחה. למעשה המנוחה אסרה בצוואה את האפשרות ליתן שליטה בנכסי ההקדש לידי הישיבות או נציגיהן. לטענתו, רצון זה של המנוחה היה לצנינים בעיני הרב אלישיב הכהן, שביקש להשתלט על כספים לא לו לצורך שילומם לידיו או לידי הישיבה שלו בניגוד לרצון וצוואת המנוחה. משלא עלה הדבר בידו, החל להפעיל על הנתבע לחץ בכל דרך אפשרית, לרבות סחיטה ואיומים. הנתבע טען שנהג משך שנים להעמיד תרומות מכספו למטרות ראויות, והזדהה עם מטרות המנוחה לקידום תלמידי חכמים, ולכן הסכים וחפץ לחלק מלגות לתלמידים מומלצים חרף היעדר כספים מעזבון המנוחה, אך לא הסכים להעבירם למוסדות הלימוד או לתשלום שכר לימוד. לטענתו, הרב הכהן לא הסכים לכך, ולא העביר שמות של תלמידים מומלצים לנתבע חרף פניות חוזרות אליו מצד הנתבע.