--- סוף עמוד 6 ---
25. הנתבע טען בכתב הגנתו לאשם של התובעת, מדינת ישראל, בכך שביערה לטענתו את תיק העזבון שבו היו אמורים להיות דו"חות ומסמכים. בעדותו בעמ' 21 העיד שמזכירה במשרד ביררה בבית המשפט, ונאמר לנתבע שהתיק בוער ולא קיים. מלבד עדות הנתבע אמירה בעל-פה של מזכירתו, לא הובאה שום ראיה נוספת לכך שהתיק אכן בוער. זאת ועוד, כפי שהעיד בעמודים 22-21, יש במשרדו תיקים של עזבון חנה פוקס, ולשאלה אם היו בתיקים העתקים של בקשות שהוגשו לבית המשפט והחלטות בית המשפט ענה "אני לא זוכר שחיפשתי כך שאני לא יכול לתת תשובה מדויקת לזה. אני מניח שהיו, לפחות חלק, לא רוצה לתת תשובה לא מדויקת". לאחר מכן העיד:
ש. מקודם אמרת שבדקת אם יש תיק בבית המשפט ומה הוא כולל. מה חיפשת בתיק הזה שלא נמצא אצלך בתיק במשרד שלך?
ת. חיפשתי את הדו"ח הכספי שהגשתי לתיק בית המשפט, אבל אחר כך מצאתי את הדו"ח שהגשתי למס עזבון ואני מניח שזה אותו דו"ח עם אותם פרטים
ש. אז לא חסר לך שום דבר מתוך תיק בית המשפט כי הכל נמצא אצלך בתיק במשרד שלך?
ת. מה שמצאתי הוא אשר מצאתי. אם צריך דבר נוסף זה עניין משפטי
ש. מה חסר לך מתוך תיק בית המשפט?
ת. היום לא חסר לי כלום.
כלומר, בסופו של דבר, גם אם התיק בבית המשפט בוער, אין זה משנה כלל, משום שלא חסר לנתבע דבר שהיה אמור להיות בתיק בית המשפט ולא נמצא. אציין, כי כאשר טען הנתבע שהיה צריך לקבל אישור לשלם לעורך דין אחר שכר עבור רישום ההקדשים, ונשאל בעמ' 25 אם בדק בתיקו אם יש החלטת אישור ענה "לא בדקתי את השאלה הזו", וכך גם לשאלות נוספות. הנתבע לא בדק את תיק משרדו בחיפוש אחר מסמכים רלבנטיים. על כן, אני דוחה את הטענה שבהקשר זה נגרם לנתבע נזק ראייתי.
26. העובדה שהנתבע לא בדק את התיקים המצויים במשרדו, משליכה על דחיית טענתו שלא ניתן להשיג את עורכי הדין שטיפלו בעניינו במסגרת משרדו. אין צורך בעדותם של עורכי הדין באופן אישי, אלא במסמכים מתוך התיק, שהנתבע העיד שלא בדק אותם למעשה, אלא הסתפק בפנייה פורמלית לבנק ואולי גם בפנייה פורמלית לבית המשפט. הנתבע לא נדרש לפנות פורמלית לבנק ולפנות פורמלית לבית המשפט (ככל שפנה פורמלית לבית המשפט). הוא נדרש לחפש את המסמכים, אך לא עשה כן.
27. על פי ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי עץ חיים נ' הוועדה המקומית ירושלים, פ"ד נז (5) 433, לצורך דיון בטענת שיהוי אין די בחלוף הזמן, אלא יש לבחון האם ניתן להסיק ויתור של התובע על תביעתו. מהראיות שבפניי עולה כי לא נגרם לנתבע נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן, וכי התובעת עמדה על זכויותיה ולא ויתרה עליהן, מזה כמה וכמה שנים, מבלי שהנתבע טען לשיהוי עד להגשת כתב ההגנה. על כן אני דוחה את טענת השיהוי.