לפיכך, יש הגיון רב בשאיפה ליצור מנגנון שיאפשר לבצע איזון זה באופן היעיל ביותר. דרישת ההנמקה מקדמת הגשמת יעד זה. כאמור, בקשות לעיון בתיקים מחייבות החלטה שיפוטית - בידי שופט או רשם - שכן כדי להכריע בהן יש להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולאזן בין זכויות ואינטרסים מתנגשים. איזון כאמור מצריך בשלב המקדמי בירור, איתור ומיפוי של כלל האינטרסים והזכויות הרלוונטיים. כאשר מבקש העיון מנמק את בקשתו כבר עם הגשתה, הוא מאפשר לבית המשפט לאתר את הגורמים שתגובתם לבקשה עשויה להיות רלוונטית. הוא מאפשר לבית המשפט לאמוד את עוצמתה של זכות העיון שלו. כך, למשל, משקלה של זכות העיון של מי שמבקש לעיין בתיק מתוך סקרנות גרידא פחוּת ממשקל זכותו של מי שמבקש לעיין בתיק לצורך לימוד או מחקר. מעבר לכך, מסייעת דרישת ההנמקה לבית המשפט לאתר מצבים בהם קיים חשש משימוש לרעה ושלא בתום לב בזכות העיון, ומטעמים שאינם מתיישבים
--- סוף עמוד 28 ---
עם ההצדקות - הראויות להגנה - שבבסיס עקרון חוקתי זה. כמו כן, ההנמקה תוחמת את גדר העניין של מבקש העיון בתיק, ובכך מאפשרת למתנגדים לעיון להגיב באופן ענייני וממוקד לבקשת העיון, אם וכאשר בית המשפט מבקש את תגובתם. לפיכך, נראה כי חובת ההנמקה - בשים לב לפרשנות הראויה לה כחובה מצומצמת להנמקה ראשונית - נועדה לעצב מסגרת דיונית יעילה יותר לבירור השיפוטי של בקשות לעיון בתיקים. בירור יעיל מקדם אף בצורה טובה יותר את זכויותיו של הפרט, וברי כי שאיפה לקידומו של בירור יעיל הינה מבורכת. מכאן, שלא מצאנו כי נפל כל פגם בסבירות המנגנון שהותווה בתקנות לצורך בחינת בקשות לעיון.
אמנם, ונראה כי אף המדינה אינה חולקת על-כך, יכול וגם המנגנון שהציעו העותרים, לפיו מבקש העיון יהיה פטור מהצגת נימוקיו ואלו יוצגו רק מקום בו יוגשו התנגדויות לבקשה, הינו מנגנון סביר לטיפול בבקשות עיון. ברם, לאחר שהגענו למסקנה כי אין מדובר בפגיעה בזכות חוקתית מוגנת ובכל מקרה אם וככל שיש פגיעה מדובר בפגיעה מזערית, נותר מתחם רחב יותר למחוקק המשנה בקביעת ההסדרים שבסמכותו לקבוע. במסגרת מתחם שיקול דעת זה אין בית המשפט נוהג להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו, וכל עוד ההחלטה המינהלית מצויה בגדרי מתחם הסבירות, יטה בית משפט זה שלא להתערב בה, גם אם במסגרת מתחם הסבירות אפשר לקבוע הסדרים ראויים אחרים. כך הם הדברים בנוגע להסדר שהותווה בתקנות העיון, שהינו הסדר סביר כשלעצמו.