92. סך כלל הרכיבים הנ"ל ואשר שולמו במהלך תקופת העסקתו של התובע, עומד על 149,623.5 ₪ X 12% = 17,955 ₪ (במעוגל). הסכום הנ"ל ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לתובע החל מיום 1.11.2016 (מחצית תקופת עבודתו של התובע, ולנוחיות החישוב) ועד למועד התשלום בפועל.
93. גמול שעות נוספות – לאור קביעתנו דלעיל כי התובע לא עבד בשעות נוספות כפי הנטען על ידו, רכיב התביעה שבנדון דינו להידחות.
94. פדיון חופשה – התובע תבע בגין פדיון דמי חופשה סך של 6,266 ₪. לטענתו, היות שהוא עבד 6 ימים בשבוע ולפי הוראות צו ההרחבה , הוא זכאי ל-34 ימי חופשה בשנה (הכוונה, ככל הנראה, ל-34 ימי חופשה בגין כלל תקופת ההעסקה ) ולסך מצטבר של 11,152 ₪. לעומת זאת, לפי תלושי השכר שולם לו רק סך של 4,886 ₪. יצוין, כי בתצהיר התובע שונה המספר לסך של 5,278 ₪.
95. מנגד, הנתבעים הכחישו שהתובע עבד 6 ימים בשבוע, וגם הכחישו את מספר ימי החופשה שנתבע על ידי התובע. הנתבעים טענו כי התובע זכאי למספר ימי חופשה שהינו נמוך בהרבה לגבי כל שנה, מזה הנטען על ידו. כמו כן, הם אף טענו כי דמי החופשה שולמו למעשה ביתר, היות שהתובע קיבל 57 ימי חופשה במהלך כל תקופת עבודתו, כעולה מתלושי השכר שלו.
96. במחלוקת בין הצדדים בסוגיה הנוכחית בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי כמעט מדי כל חודש הוא קיבל 2 ימי חופשה, וכאשר חישוב כולל מעלה כי הוא קיבל הרבה מעבר ל-34 ימי החופשה הנתבעים על ידו (עיון בתלושי השכר מעלה כי נוצלו 53 ימי חופשה). יתירה מכך, תמונה דומה עולה גם מדו"חות הנוכחות שצירפו הנתבעים לתיק בית הדין.
97. התובע טוען כי לא הוצג על ידי הנתבעים דו"ח חופשות וגם בשל כך יש לקבל את התביעה ברכיב זה , אולם בטענה זו אין כל ממש. שהרי, תלושי השכר יכולים לתת מענה לסוגיית ימי החופשה, כפי שאירע בפועל. ראו הדברים הבאים, שנאמרו על ידי בית הדין הארצי בעניין קאלה ארועים :
"דרך המלך בהוכחת ניצול ימי חופשה היא בהצגת רישום מסודר של מועדי ניצול החופשה, כמתחייב בחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית). יחד עם זאת, גם בהעדר רישום שכזה, יכול מעסיק לנסות ולהוכיח את ניצול ימי החופשה השנתית על ידי העובד באמצעות הרישום בתלושי שכר הנמסרים באופן שוטף לעובד, ובלבד שהוכח כי רישום ניצול החופשה השנתית בתלושי השכר משקף את המציאות, וכי תלושי השכר נמסרו לעובד בזמן אמת, באופן שעלה בידו לבחון רישום זה ולהתייחס אליו. במקרה זה עולה כי כך נעשה ולכן, כעקרון, יכולה היתה המערערת להתבסס על הרישום בתלושי השכר."
98. על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי חופשה מעבר לזכאותו שבדין, התביעה ברכיב שבנדון נדחית. מעבר לכך, יש לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעים לגבי תשלום דמי חופשה ביתר, שהועלתה כבר בפתח ההליך . לעניין זה, ראו בתלוש השכר האחרון (חודש 3/2018), שם צוין כי התובע היה ביתרת חובה של 22.36 ימי חופשה.
99. לכן, מכל סכום שייפסק לזכות התובע במסגרת ההליך, זכאית הנתבעת לקיזוז סך של 5,724 ₪ (שכר שעתי אחרון בסך של 32 ₪ לשעה X 8 שעות עבודה ביום X 22.36 ימים), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד החישוב בפועל.
100. דמי הבראה – התובע תבע בגין הרכיב הנ"ל סך של 2,268 ₪. לטענתו, הוא זכאי ל-19 ימי הבראה בגין כלל תקופת ההעסקה, וכאשר לפי תלושי השכר שולם לו רק סך של 4,914 ₪. לכן, הוא זכאי ליתרה בסך של 2,268 ₪. בתצהיר התובע שונתה הטענה, וצוין כי "ע"פ התלושים שהתקבלו לאחר גילוי המסמכים נראה לכאורה ששולם לי רכיב זה" .
101. מנגד, הנתבעים טענו דמי ההבראה שולמו כדין ואף ביתר. בתצהיר הנתבע נטען, כי בגין תקופת עבודתו היה התובע זכאי ל-17.3 ימי הבראה, אולם שולם לו מעבר לכך, כדלקמן : 6 ימי הבראה בשנת 2015; 10 ימי הבראה בשנת 2016; 12 ימי הבראה בשנת 2017. בסך הכל שולמו לתובע 28 ימי הבראה. עוד נטען, כי יש לקזז את הסכום העודף, בסך של 4,045 ₪.
102. במחלוקת בין הצדדים ביחס לסוגיה הנוכחית, בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי הנתבעים אכן צודקים בטענתם כי לתובע שולמו דמי הבראה מעבר לזכאותו בדין. ועוד נזכיר, כי התובע הודה במפורש בתצהירו כי הרכיב הנ"ל שולם במלואו. עם זאת, הוא הוסיף וטען, כי "בפועל הנתבעות הורידו את השכר השעתי ללא ידיעתי לפיכך אתבע את הסכום שתבעתי בכתב התביעה" .
103. אותה טענה דינה להידחות במלואה, ואיננו יורדים לסוף דעתו של התובע ואיננו מבינים מהו הקשר בין השכר השעתי לבין דמי ההבראה. ומה גם, שאין כל הוכחה שהובאה לפנינו ואשר ממנה ניתן ללמוד כי השכר השעתי אכן הורד (שהרי, תלושי השכר מעלים אחרת). התובע גם לא פירט באיזה נקודת זמן השכר השעתי הוּרד, ובאיזה שיעור.
104. מעבר לכך, המדובר בהרחבת חזית, היות שהמדובר בטיעון שהועלה בפעם הראשונה רק בתצהירו של התובע. מנגד, גם אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז מצד הנתבעים, שהועלתה אף היא לראשונה, רק בתצהירי הנתבע (היא לא הועלתה בפתח ההליך ). על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי הבראה מעבר לזכאותו שבדין, דין התביעה ברכיב דמי ההבראה להידחות.
105. דמי חגים – התובע תבע סך של 5,046 ₪ בגין דמי חגים. לטענתו, במהלך תקופת עבודתו חלו 22 ימי חג ולכן הוא זכאי לסך של 7,216 ₪. משעה ששולם לו סך של 2,170 ₪ (בתצהיר המספר שונה ל-5,579 ₪), הוא זכאי ליתרת דמי חגים בסך של 5,046 ₪ (בתצהיר המספר שונה ל-1,673 ₪). מנגד, הנתבעים טענו שכלל הסכומים בגין דמי החגים שולמו כדין, ולכן יש לדחות את טענת התובע.
106. גם כאן וגם ביחס למחלוקת הנוכחית בחרנו להעדיף את גרסת הנתבעים. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי צודקים הנתבעים בטענתם, כי לתובע שולמו דמי חגים, כדלקמן: 11 ימי חג בשנת 2015, 10 ימי חג בשנת 2016 ו-9 ימים בשנת 2017. כלומר, הנתבעים שילמו יותר ימי חג, מהמספר שנתבע על ידי התובע. ודוק – נדגיש כי התובע עצמו הסתמך בתחשיביו ברכיב הנ"ל על תלושי השכר שלו.
107. בתצהירו טען הנתבע, כך : "הנני מצהיר כי התובע קיבל את מלוא דמי החגים המגיעים לו עפ"י חוק עפ"י מצוות דתו כאשר הוא נמנה על העדה המוסלמית וש(ו)לם לו בגין חגי המוסלמים לדוגמא חודש 9/15 שולם לו בגין "עיד אלאדחא" חג הקורבן חמשה ימים או ב 12/15 יום הולדת הנביא מוחמד עליו השלום בגין יום אחד עפ"י חוק...". האמור לעיל לא נסתר בחקירתו הנגדית של הנתבע.
108. על כן, ומשעה שהתובע קיבל דמי חגים מעבר לזכאותו שבדין, יש לדחות את התביעה לדמי חגים. עם זאת, אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעים לגבי תשלום דמי החגים ביתר, שהועלתה על ידם רק בשלב הסיכומים. גם כאן, טענה זו לא הועלתה בפתח ההליך , ומשכך העלאתה בשלב מאוחר יותר היא בגדר הרחבת חזית שאין להתירה.
109. ניכוי מהשכר בגין פיקדון עובדים זרים – לאור קביעתנו דלעיל ובמהלך פסק הדין, כי הסכום שבנדון אכן נוכה משכרו של התובע, אזי שעל הנתבעת להשיב אותו לתובע. על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,973 ₪. היות שהסכומים נוכו מדי כל חודש, בתקופה שבין חודש 5/2017 לחודש 11/2017, הסכום ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.2017 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום בפועל.
110. פיצוי בגין אי-מתן תלושי שכר – לאור קביעתנו דלעיל כי בניגוד לטענותיו, התובע קיבל את תלושי השכר שלו במהלך עבודתו, רכיב התביעה הנוכחי דינו להידחות. ומה גם, שגם דחינו את הטענה הנוספת של התובע כי השכר שצוין בתלושים לא היה מדויק.
111. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד – הנתבעים לא הכחישו כי התובע לא קיבל הודעה בכתב בגין תנאי עבודתו, אך טענו כי תנאי העבודה נמסרו לתובע בעל-פה. אולם, הטענה לא הוכחה, וממילא היא עומדת בניגוד מפורש להוראות הדין (חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002, וראו סעיף 1 לחוק), המחייבות "הודעה בכתב".
112. לאור האמור לעיל, ובהתחשב בכך כי המדובר במהגר עבודה שהיה ראוי כי תנאי עבודתו יפורטו כדבעי (ומה גם שהמדובר בחובה שחלה ממילא לגבי כל עובד/ת, באשר הוא), אנו סבורים כי יש מקום לפסוק לזכות התובע את הסעד הנתבע, במלואו.
113. על כן, הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגין אי-מסירת ההודעה בסך של 2,000 ₪. הסכום שבנדון ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
114. קיזוז – כפי שכבר צוין במהלך פסק הדין, מכלל הסכומים שנפסקו לזכות התובע, יש לקזז סך של 10,000 ₪, שאותם הוא קיבל במהלך סיום עבודתו. כל זאת, משעה שהתובע עצמו הסכים שיש לנכות את אותו הסכום, מכל סכום שלו הוא יהיה זכאי במסגרת התביעה.
ד.6. אשר למחלוקת החמישית - הרמת מסך כנגד הנתבע
115. התובע טען כי יש לבצע הרמת מסך כלפי הנתבע. מנגד, הטענה הוכחשה על ידי הנתבעים, אשר ציינו כי הנתבעת היא חברה סולבנטית שאינה מתחמקת מתשלום חובותיה לעובדים. אשר להכרעתנו – אנו דוחים את טענת הרמת המסך. תחילה, נציין כי הטענה הועלתה על ידי התובע בלקוניות רבה, וכל שנאמר על ידו בהקשר זה, הינו כדלקמן :
"הנתבעת 2 ממשיכה להעסיק עובדים ולהתנהל כרגיל, על מנת להונות ולהימנע מלשלם לתובע את הזכויות המגיעות לו עפ"י דין. מדובר בהתנהגות חסרת תום הלב של הנתבעת 2 המחייבת להרים מסך כלפיו ולחייבו בחובות הנתבעת 1 כלפי התובע."
116. מאותו הציטוט ניתן לראות כבר עתה כי אין המדובר בנסיבות שמתאימות להרמת מסך (צוין כי 'הנתבעת ממשיכה להעסיק עובדים', ותוּ לא). לפי טענת התובע עצמו, אין לפנינו סיטואציה של ניצול לרעה של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת וכפי שזו נידונה בפסיקה. נזכיר ביחס לכך, כי פסיקתו העדכנית של בית הדין הארצי שבה והדגישה, כי נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד.
117. משעה שזוהי נקודת המוצא, ואף שמדובר ביחסי עבודה, נקבע גם שאין די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה כדי להביא להרמת המסך . ואם לא די בכך, הרי שבהמשך ההליך זנח התובע את טענותיו שבנדון . בין היתר, בתצהיר התובע לא הועלתה כל התייחסות, באשר היא, לנתבע עצמו. גם בסיכומי התובע הסוגיה הנ"ל לא זכתה להתייחסות נרחבת, אם בכלל. גם הנתבע לא נחקר כלל בנקודה זו וביחס לטענותיו בתצהיר.
118. לסיכום נקודה זו – אנו דוחים את טענותיו של התובע לגבי הרמת המסך. בהינתן כך, ובהיעדר עילה, התביעה כנגד הנתבע נדחית בזאת.
ה. לסיכום
119. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים בזאת כדלקמן:
א. דין התביעה להידחות ביחס לרכיבי התביעה הבאים: פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי-מסירת תלושי שכר.
ב. דין התביעה להתקבל ביחס לרכיבי התביעה הבאים, ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן:
- הפרשות על חשבון פיצויי פיטורים ותגמולים בסך של 17,955 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לתובע החל מיום 1.11.2016 ועד למועד התשלום בפועל;
- ניכוי מהשכר בגין פיקדון עובדים זרים בסך של 6,973 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.8.2017 ועד למועד התשלום בפועל;
- פיצוי בגין אי-מסירת הודעה לעובד בסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
ג. מהסכומים שבנדון תוכל הנתבעת לקזז סך של 10,000 ₪, אשר שולמו לתובע בעת סיום עבודתו (9.3.2018), וכן סך של 5,724 ₪ בגין ניצול יתר של התובע בגין ימי חופשה. שני סכומים אלה יחושבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד סיום יחסי העבודה ועד למועד החישוב בפועל.
120. הוצאות – משעה שהתביעה התקבלה חלקית, ואף לאור דחיית התביעה כנגד הנתבע, אנו קובעים בזאת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
121. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 ימים מיום קבלתו.
ניתן היום, י' אלול תש"פ (30 אוגוסט 2020), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.
מר אברהם פרקש
נציג ציבור (עובדים) טל גולן
שופט