הסעד המבוקש
לעוולת לשון הרע השלכות כבדות משקל. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'ה, כדלהלן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו" (ראו, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי [פורסם בנבו] (4.08.08), פסקה 16 עמ' 13).
לצורך קביעת פיצוי בעקבות פרסום לשון הרע ללא הוכחת נזק, לא קיימת נוסחה מתמטית לכך, אולם ישנם שיקולים רבים שיש בהם לעזור לבית המשפט במלאכה זו. במצב כזה הפיצוי יחשב בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו.
במסגרת השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת שיעור הפיצוי בעקבות פרסום לשון הרע, בית המשפט נדרש לבחון את מידת ההשפעה של הפרסום על תחושות הפנימיות של התובע בנוגע לדרך שבה נתפס בחברה ובקרב הסובבים אותו. כמו כן, ביהמ"ש יתן את הדעת לטיב הפרסום והתנהגות הנתבע לאחר הפרסום, לרבות התנהלותו במהלך התדיינויות משפטיות. מבחינת זו ישנה חשיבות למידת הזהירות שנקט הנתבע, אם בכלל, בעת עשיית הפרסום והכוונה שהתלוותה לעשייתו, האם היה פרסום תיקון או התנצלות. עניין אחרון זה של תיקון פרסום או התנצלות, יכול ללמד במקרים מסוימים על כוונתו ותום ליבו של המפרסם. ככל שהנתבע ימשיך באותה מסכת התנהגות ועוד יציג בכתב טענותיו או בדיונים בבית המשפט ויחזור על דברי לשון הרע, הדבר יחמיר את ההשפעה שנגרמה לתובע כתוצאה מפרסום לשון הרע.
באשר לטיב הפרסום, יש לקחת בחשבון את היקף הפרסום, לתפוצת הפרסום, הן מבחינת היקף התפוצה והן מבחינת היכרות אוכלוסיית היעד עם התובע. בנוסף, יש לקחת בחשבון את השפעת הפרסום על הקורא ואין להקל ראש בחומרת ייחוס מעשים והאשמות לנפגע ובכלל זה ביצוע עבירה פלילית.
בנוסף לכך, הפיצוי יכול לכלול גם רכיב של פיצוי עונשי, שיש בו גם לחנך את הציבור ולהרתיע אותו מפני מעשים אלה. (ראו, אורי שנהר, "פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע", פרק עשרים ושישה, 367).
מן הכלל אל הפרט.
ראשית, חשוב לציין, כי מהעדויות בתיק דנן, איני סבור כי הפרסומים נעשו בכוונת זדון. כבר נפסק, כי "הכוונה לפגוע – משמעותה כוונה ברמה הגבוהה העולה עד כדי כוונה זדונית, בדומה לכוונה הפלילית, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. כך קבעה הפסיקה, כי נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" (ראו, ת"א 6296-05-08 לוביאניקר נ' עמיתי ואח' [פורסם בנבו] (2.7.15) וכן רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (8.9.13)).
שנית, מצער לראות, כי הנתבע ספג נזק כלכלי שנגרם לו לאחר שביצע עבודות עבור המפלגה ולא קיבל את תמורתן, תוך התנערות המפלגה מחובתה לשלם את החוב שנוצר כלפיו. אלא, שבמסגרת התביעה שבכותרת מונחת בפניי שאלת הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע כנגד התובע בשני האירועים נשוא התביעה ולא בחוב המפלגה כלפי הנתבע.
בהקשר זה הנתבע הודה, כי קיבל ייעוץ משפטי לפני ההפגנה וכי הדברים נאמרו מתוך ידיעה שהוא עלול להיות חשוף לתביעה בגין לשון הרע. אף על פי כן, הנתבע מצא לנכון לייחס לתובע חובות של אחרים, הפנה אל טענותיו כלפי התובע בלבד ולא כלפי המפלגה, ייחס לתובע ביצוע עבירות פליליות ומעשים לא מוסריים שעניינם שימוש לרעה בעמותות ובתאגידים לצורך התחמקות מחובות, שימוש לרעה בכספי הציבור, גזל, התחמקות מתשלום חובות ואפילו חובות בהתאם להחלטות של בתי משפט ושל רשויות הוצאה לפועל. בנוסף לכך, במהלך ניהול המשפט, הנתבע כינה את התובע בשמות גנאי כגון "ראש ארגון פשע שמשתמש בקופים" (עמוד 65, שורות 4-12, עמוד 66, שורות 7-11, 17-21) וכן סירב להתנצל על הפרסומים, ואף העיד, כי היה חוזר על מעשיו אילו התובע יקים מפלגה אחרת (עמוד 64, שורות 17-18).
לא נעלמה מעיני טענת הנתבע, כי בשנת 2013, טרם האירוע בחצור הגלילית, הוא שלח הודעת דוא"ל לתובע, במסגרתה ביקש את עזרתו של התובע לסילוק החוב של המפלגה, וכי הנתבע לא קיבל כל סיוע בעקבות אותו דוא"ל. אלא, שלא הוכח כי התובע אכן ראה את הודעת הדוא"ל בזמן אמת וטענות התובע בסעיפים 20-21 לתצהירו לא הופרכו. יצוין, כי כותרת הודעת הדוא"ל שנשלחה על ידי הנתבע היתה "שלום הרב אמנון יצחק" ולא משהו קונקרטי שיכול לתפוס את העין.
בשים לב למכלול השיקולים, הגעתי למסקנה, כי נכון להעמיד את סכום הפיצוי לתובע בגין הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע, בשתי הזדמנויות שונות, על סך כולל של 43,000 ₪.
לעניין הוצאות משפט אציין, כי לקחתי בחשבון את אופן ניהול ההליך על ידי הנתבע, הארכת ההליך שלא לצורך, זימון עדים שהרלוונטיות שלהם לגדר המחלוקת הינה גבולית, וכן החלטות שניתנו לאורך ההליך בעניין התנהלותו הדיונית של הנתבע בין בבקשות הביניים והן בפרוטוקולי הדיונים, לעניין פסיקת הוצאות בתום ההליך (החלטה מיום 15.7.2018 במסגרת הליך מספר 31, החלטה מיום 1.11.2018 במסגרת בקשה מספר 37, החלטה מיום 11.10.2019 במסגרת בקשה מספר 3, ובפרוטוקול הדיון עמוד 5 שורה 2, עמוד 40, שורות 2-24).
סוף דבר
בשל כל האמור לעיל, הנני מורה לנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 43,000 ₪.
בנוסף לכך, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה בתיק וכן שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,500 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
זכות ערעור כחוק