(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
... "
יודגש, כי הנתבע התייחס בסיכומיו להגנות שבחוק כמקשה אחת ללא אבחנה בין ההגנות השונות. מעיון בסיכומי הנתבע עולה, ההגנה העיקרית שבפיו הינה ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק.
כדי לחסות תחת ההגנה בסעיף 15(4) לחוק (הבעת דעה) יש לעמוד בשני רכיבים מצטברים: האחד, הבעת דעה, להבדיל מפירוט עובדות, והאחר פעולה בתום לב.
הנתבע טען, כי עסקינן בתובע אשר מנהל את חייו באופן ציבורי ובחר להציג מטעמו מפלגה אשר תתמודד לכנסת. משכך, יש לראות בו כאיש ציבור לכל דבר ועניין ויש לראות את הביקורת אותה העביר הנתבע, במסגרת ההפגנה אותה ערך, כביקורת לגיטימית כלפי איש ציבור אשר מותיר אחריו "אדמה חרוכה" בדמות חובות כבדים של מפלגה, אותה הוא הקים ואותה ניהל, ובסופו של יום לאחר שהמפלגה לא נבחרה לכנסת, מתנער התובע מהקשר שלו למפלגה.
ראשית, לאחר בחינת הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע עולה, כי הנתבע ציין עובדות ולא דעות. הדברים שפורסמו על ידי הנתבע, כמפורט לעיל, אינם דעה אלא עובדות שצוינו אף שהן אינם אמת.
שנית, הדברים שנאמרו של ידי הנתבע אינם מהווים ביקורת כלפי איש ציבור בנוגע לפועלו או לתפקידו הציבורי. מטרת הפרסום אינה להעשיר את השיח הציבורי ולהרחיב את מגוון הדעות הנדונות על ידי הציבור, אלא הפעלת לחץ על התובע כדי להביאו לשלם חוב של אחר. הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע אינם קשורים לשיח ציבורי, לתוכן ההרצאה אותה עתיד היה התובע להעביר באולם ההרצאות או בכלל לפועלו או לתפקידו של התובע, אלא נוגעים לעניינו האישי הצר של הנתבע.
שלישית, לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי התובע מותיר אחריו "אדמה חרוכה". כל שעלה בידי הנתבע להוכיח הינו קיומו של חוב של המפלגה כלפיו. לא הוכח קיומם של חובות נוספים של המפלגה כלפי ספקים אחרים או קיומם של חובות של עמותות או חברות אחרות בראשם עמד התובע. על כן, לא ברורה טענת הנתבע לפיה, הדברים נאמרו מתוך רצונו של הנתבע להתריע על דרך התנהלותו של התובע המציג את עצמו בחזית כאשר העניינים כסדרם, אולם בשעת משבר טוען, כי אין לו נגיעה לדבר וכי אינו אחראי לאשר אירע. בסופו של ההליך, לא עלה בידי הנתבע להראות או להצביע של "דרך התנהלות" של התובע.
הנתבע טען, כי לאחר בחינת הראיות שהוגשו על ידו עולה, כי הצליח להראות קשר הדוק בין התובע לבין המפלגה. התובע הקים את המפלגה, ניהל אותה והיה הגורם אשר כלל הציבור ראה בו כמי שמוביל מפלגה זו, כאשר התובע מציג עצמו כמי שמקים ומוביל את המפלגה וכמי שעתיד להיות הראש המוביל את המפלגה ככל וזו תבחר לכנסת. אכן, מהראיות עולה, כי התובע היה הדמות הרוחנית מאחורי המפלגה והתובע אף העיד, כי הוא אשר הקים את המפלגה וזאת לאור המלצת הרב שטיינמן זצ"ל. אלא, שבכך אין רבותא לענייננו.
מעיון בפרסומים שנעשו על ידי הנתבע עולה, כי הפנה את טענותיו כנגד התובע אישית ולא כנגד המפלגה, כטענתו בסיכומים מטעמו. לא רק זאת, אלא שבפרסומיו, הנתבע ייחס לתובע מעשה פלילי ולא מוסרי, שעניינו שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של עמותות ושל חברות על מנת להתחמק מתשלום חובות. בנוסף, הנתבע ייחס לתובע מעשה לא מוסרי נוסף, שעניינו גזל כספי הציבור ושימוש בתרומות לצרכיו האישיים, כגון רכישת לימוזינה.
הנתבע לא הוכיח, כי לתובע היה חלק כלשהו בענייניה הכספיים של העמותה, הן בשלב ההתקשרות עם הספקים ובן בדיעבד בשלב התשלום לספקים. כל העדים תמכו בגרסת התובע, כי לא היה מעורב בתשלומים ובענייניה הכספיים של המפלגה. בנוסף, הנתבע לא הציג ולו ראשית ראיה לשימוש לרעה בתרומות הציבור או לשימוש אישי של התובע בכספי התרומות ובכלל זה לרכישת לימוזינה.
הנתבע העלה שתי טענות למעורבות האישית של התובע בעניינו. הראשונה היא שהתובע התקשר עמו אישית בעניין ההזמנה ואישר לו לבצע את העבודה. הטענה השניה היא שהתובע מסר את השיקים בעצמו, לשליח של הנתבע.
הנתבע לא הוכיח, כי התכתב עם התובע בעניין ההזמנות למפלגה. כל שהוצג על ידי הנתבע בעניין זה, הוא הודעת דוא"ל מיום 25.12.2012 ששלח מר לירון אפוטא אל הנתבע עם המילים "להדפסה אחרי תיקון כפי בקשת הרב". העובדה, כי התובע אישר למר לירון אפוטא גרפיקה מסוימת על שלט, שעליה מודפסים פניו של התובע, אינה יכולה לבסס את הטענה שהתובע הזמין מהנתבע עבודה כלשהי והתחייב לשלם לו עליה. יודגש, כי הדוא"ל במסגרתו הנתבע פנה לקבלת אישור סופי לביצוע העבודה (ראו, נספח 16 לתצהיר הנתבע), לא נשלח כלל אל התובע אלא רק למר אפוטא.
לעניין הטענה, כי התובע מסר את השיקים בעצמו לשליח של הנתבע, לצורך הוכחת טענה זו ביקש הנתבע להעיד את נהג המונית, מר שמעון ניסימיאן, אשר שימש כשליח מטעם הנתבע.
עדותו של מר ניסימיאן היתה מבולבלת, לא עקבית והתגלו בה סתירות שאינן ניתנות להסבר כלשהו. מר ניסימיאן לא ציין בתצהירו שהוא קרוב משפחה של הנתבע, למרות שהעיד כי אמר זאת לב"כ הנתבע, בשלב עריכת התצהיר (פרוטוקול, עמוד 52, שורות 1-7). מנגד, הנתבע סתר את דבריו של ניסימיאן והעיד, כי עניין זה כלל לא הועלה בשיחה בין ב"כ הנתבע ובין מר ניסימיאן ( פרוטוקול, עמוד 62, שורות 6-10).
בנוסף, בסעיף 32 לכתב ההגנה טען הנתבע, כי ההמחאות נמסרו לשליח של הנתבע בנוכחות התובע. מנגד, מר ניסימיאן ציין בסעיף 9 לתצהירו, כי קיבל את השיקים מידיו של התובע.
בסעיף 43 לכתב ההגנה טען הנתבע, כי ארבע פעמים שלח את הנהג לאסוף תשלום בעבור העבודה שבוצעה. מנגד, ניסימיאן ציין בסעיף 8 לתצהירו, כי רק פעם אחת נשלח על ידי הנתבע לאסוף תשלום, עבור ההזמנות. בחקירתו הנגדית השיב ניסימיאן שבכל הפעמים שבוצעו תשלומים באמצעות נהג מונית הוא היה הנהג שקיבל את הכספים (פרוטוקול, עמוד 53, שורות 11-13).
ניסימיאן העיד, כי הוא זוכר היטב את האירועים וגם אם יחלפו 20 שנים הוא לא ישכח אותם, כי מדובר היה באירוע מיוחד עבורו (עמוד 53, שורות 20-23). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה, כי מר ניסימיאן לא היה החלטי לעניין תיאור משרדו של התובע, כשהעיד שהתמונה שהוצגה בפניו (מוצג ת/1) אינה תמונת משרדו של התובע, בשונה מעד ההגנה ברגמן, שאישר באופן נחרץ, כי זהו משרדו של התובע (עמוד 58, שורות 9-10). כמו כן, מר ניסימיאן טען, כי פקידה הדריכה אותו להגיע למשרדו של התובע. מנגד, התובע העיד, כי אין במשרדו פקידה. עדות התובע לא הופרכה והנתבע אף לא ניסה להפריכה באמצעות עדי ההגנה שזומנו על ידו. בנוסף, מר ניסימיאן סתר בעדותו בבית המשפט את גרסתו שלו בסעיף 8 לתצהירו, כי פגש שלוש פקידות שונות מחוץ למשרדו של התובע (עמוד 54, שורות 1-3).
מנגד, יתר העדים, לרבות עדי ההגנה, העידו שהתובע לא היה מעורב בתשלומי המפלגה.
לעניין תום ליבו של הנתבע, תחילה יצוין כי, הנתבע הודה (פרוטוקול, עמוד 67, שורות 6-7) שאמר במגה-פון בקרית שמונה, "זה מסונן כדי שלא תהיה תביעת לשון הרע". קרי, הנתבע היה מודע מראש לסיכון שבהגשת תביעת לשון הרע, אילו יפרסם דברי לשון הרע כנגד התובע.
הנתבע ידע שכל הדברים שפרסם כנגד התובע, בעניין גניבת כספי תרומות הציבור לעמותה לצורך רכישת לימוזינות, בעניין אי הגשת תביעה לבית משפט כנגד התובע, ובעניין אי פתיחת תיק הוצאה לפועל גם כנגד התובע, אינם אמת והוא בעצמו לא האמין באמיתות דבריו שנאמרו בעל פה והודפסו בכתב במאות עותקים.
הנתבע לא נקט באמצעים סבירים לפני הפרסום כדי להיווכח אם הוא מפרסם אמת או לא. בעניין תביעת העובדת שהגישה תביעה כנגד התובע בבית הדין לעבודה יצוין, כי הנתבע הודה (עמוד 67, שורות 8-13) שלא קרא את פסק הדין ד"מ (ת"א) 6462/07 [פורסם בנבו] שדחה את התביעה האישית כנגד התובע (ראו, נספח 2 לתצהיר התובע), ולא אמר במגה-פון שתביעת העובדת כנגד התובע, נדחתה. הנתבע אף לא בדק האם התובע רכש אי פעם לימוזינה ומה העמותה עושה בכספי התרומות, בטרם פרסם שהתובע משתמש בכספי תרומות אלו, לצורך רכישת לימוזינות עבורו.
טענת הנתבע, כי הוכח שהתובע עושה שימוש ברכבי יוקרה מתוצרת מרצדס ומתוצרת "B.M.W" וכי רכבים אלו יכולים להיחשב בקלות כ"לימוזינות" בשפת העם אינה יכולה לעמוד. ראשית, לא הוכח שאכן רכבים כאמור נחשבים כ"לימוזינות". שנית, היה על הנתבע להוכיח קשר בין הכספים אשר נתרמים לעמותה במהלך הרצאותיו של התובע לבין רכישת רכבי היוקרה עבור התובע ואת זאת לא עלה בידי הנתבע להוכיח אפילו ברמת ראשית ראיה.
מהאמור לעיל עולה, כי מתקיימים התנאים החלופיים המפורטים בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, כדי לקבוע שמתקיימת החזקה כי הנתבע ביצע את הפרסומים בחוסר תום לב.
לאחר שנשמעו כלל הראיות בתיק, הגעתי למסקנה, כי הנתבע פרסם כנגד התובע דברי לשון הרע בשתי הזדמנויות שונות וכי לא עומדת לנתבע כל הגנה הקבועה בחוק איסור לשון הרע.