בית משפט השלום בעפולה
ת"א 62680-09-16 יצחק נ' זכאי
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופט ויסאם חיר
תובע הרב אמנון יצחק
נגד
נתבע ברוך בר זכאי
פסק דין
לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין פרסום לשון הרע על ידי הנתבע בשתי הזדמנויות שונות.
תמצית הרקע העובדתי
בשנת 2013 ביצע הנתבע עבודות הדפסה של שילוט ופלריגים עבור מפלגת "כח להשפיע" (להלן: "המפלגה" או "העמותה"). כנגד עבודה זו מסרה לו העמותה המחאות שחוללו מחמת "אין כיסוי מספיק". השלטים כללו, בין היתר, את תמונתו של התובע, אשר שימש כדמות הרוחנית של המפלגה.
בשנת 2014 הגיש הנתבע כנגד העמותה בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת (מספר תיק ההוצאה לפועל 10-02023-14). ניסיונותיו של הנתבע לגבות את חובו מהעמותה החייבת העלו חרס.
בשנת 2014 הגיע התובע להרצאה בחצור הגלילית. עם הגעתו לאולם בו אמורה להתקיים ההרצאה, פנה אליו הנתבע והטיח בפני עשרות אנשים, כי התובע חייב לו כספים רבים משום שהמחאות שמסר לו בגין עבודות שילוט של הבחירות סורבו. בשלב זה, התנהל דין ודברים בין התובע לבין הנתבע שבסופו אמר התובע לנתבע את המשפט: "אם יש לך שיקים שלי שחזרו – תתבע אותי".
לאחר מספר חודשים היה התובע צפוי לערוך הרצאה בעיר קרית-שמונה, אשר בה מנהל הנתבע את בית העסק להדפסת שלטים ופלריגים.
הנתבע ערך הפגנה מחוץ לאולם ההרצאה. ההפגנה נערכה ברישיון מטעם המשטרה והותר לנתבע להפגין עד השעה 22:00 מחוץ לאולם ההרצאה. הנתבע הדפיס פלריגים גדולים עם כיתובים כנגד התובע. הנתבע פרסם פלריגים עם העתקי המחאות שסורבו, שכאמור, נמשכו מחשבונה של העמותה וכן העתק בקשה למימוש עיקול צד ג' והחלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש עיקול צד ג'.
השלטים שהוכנו על ידי הנתבע כללו את המשפטים הבאים:
א. אמנון תפסיק להתחבא מאחורי חברות ועמותות חובות צריך לשלם;
ב. תיקח אחריות על מעשיך;
ג. לא לתרום זה ילך ללימוזינה החדשה;
ד. הצ'קים חוזרים אין כיסוי גם אחרי שזוכים בבית משפט הוא לא משלם והוא עדיין נוסע בלימוזינה.
בנוסף לתליית פלריגים, הנתבע הדפיס מודעות גם על דפי A4, שהופצו ברבים לכל עבר.
הנתבע הוסיף והציב מקרן ומסך מחוץ לאולם הרצאה, עליו הוצגו כיתובים צבעוניים כנגד התובע, הכוללים:
א. תיקח אחריות על מעשיך;
ב. לא לתרום זה ילך ללימוזינה החדשה;
ג. רוצים רק את הכסף שלכם;
ד. תהיו חכמים לא להיכנס;
ה. במידה ונכנסת לא לחתום על הוראות קבע;
ו. צוחק על כולם;
ז. גזל;
ח. צ'קים חוזרים.
בנוסף לאמור, הנתבע אחז במכשיר מגה-פון והכריז לכל עבר את הדברים הבאים:
א. הכל פה ברישיון – מה שאני אומר זה הכל מסונן.
ב. אני מבקש שתיקח אחריות ותשלם;
ג. חובות צריך לשלם.
ד. צ'קים של 170,000 ₪ שחזרו, יש אישור מבית משפט והוצאה לפועל לשלם אותם – שיעמוד מאחוריהם;
ה. הוא ביקש שאני אתבע – תבעתי וזכיתי;
ו. הייתי בהרצאה בחצור, הוא אמר לי לך תתבע אותי אם יש לך צ'קים שלו שחזרו. תבעתי-זכיתי! הוצאה לפועל. שישלם אותם.
בנוסף, הנתבע הכריז במגה-פון: "לפני התביעה בבית משפט, הייתה עובדת שתבעה אותו, הכל כתוב".
טענות הצדדים
התובע טען, כי הפרסומים בוצעו כדי להביא למטרה פסולה אחת שעניינה הפעלת לחץ עליו לשלם חוב של מפלגת "כח להשפיע", בגין עבודה שבוצעה לטובת הנתבע, כאשר התובע אינו חבר במפלגה או אורגן שלה, אינו הגורם האחראי על הזמנות ותשלומים במפלגה ולא התחייב לנתבע במאומה. נטען, כי פרסומי הנתבע בוצעו על מנת להשפיע על התובע, שהינו איש ציבור מפורסם ששמו הטוב חשוב לו, לשלם חובות של גורם אחר.
התובע טען, כי הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע מהווים פרסום לשון הרע כלפיו, כי לא עומדת כל הגנה לנתבע וכי הפרסומים נעשו בחוסר תום לב ובכוונה לפגוע בתובע.
הנתבע טען, כי מעשיו נעשו בעקבות נזק כלכלי עצום שנגרם לו, עד כי כמעט נשבר מטה לחמו וזאת בעקבות עבודות אשר ביצע הנתבע עבור המפלגה, עבודות אשר את תמורתן לא קיבל הנתבע עד עצם היום הזה.
הנתבע טען, כי במסגרת ההרצאה שנערכה בחצור הגלילית, הנתבע לא פנה אל התובע בצורה פוגענית או תוך העלאת טענות אשר יש בהן לפגוע בשמו הטוב של התובע, אלא פנה לתובע בבקשה כי יסייע בידו לקבל מאת המפלגה את התשלומים אשר היא חבה כלפי הנתבע.
הנתבע טען, כי התובע לא הציג כל רצון לסייע בידיו. משכך, החליט לערוך הפגנה במקום בו עתיד היה התובע לקיים הרצאה, הפגנה אותה ערך הנתבע בשל תסכולו הרב ובשל העובדה, כי אין גורם במפלגה אשר מוכן לקחת על עצמו אחריות ולשלם את החוב אשר נוצר כלפי הנתבע.
הנתבע הוסיף, כי לא בכדי בחר לערוך את ההפגנה שעה שנערכה באותה עת הרצאתו של התובע, שכן הוא ראה בתובע כ"רוח החיה" במפלגה. התובע לא אחת הציג עצמו כמי שמקים את המפלגה וכמי שישלוט במפלגה זו בפועל. הנתבע טען, כי כל מטרתו בקיום ההפגנה הינו רצונו כי התובע ייטול אחריות על מעשיו ולא יותיר את חובות המפלגה כלפי התובע ללא גורם אשר יישא באחריות לתשלום חובות אלו. משכך, הנתבע טען, כי הפרסומים שנעשו על ידו אינם מהווים פרסום לשון הרע ולחילופין כי עומדות לו ההגנות שבסעיפים 15(2), 15(4) ו- 15(6) לחוק איסור לשון הרע.
ראיות הצדדים
מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע ושל מר מיכאל סקריצקי, מר אסף אנקונינה, מר יניב סלע ומר יצחק סיגלר. בנוסף, התובע הגיש סרטונים והקלטות.
מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של מר שמעון ניסימיאן, שליח מטעם הנתבע, וכן של מר תמיר ברגמן, אשר עבד בשירות ארגון שופר. בנוסף, הנתבע ביקש לזמן למתן עדות ללא תצהיר את מר אריה סמארלי, אלי שיפר, משה בן משה וכן מר מר לירון אפוטה.
דיון והכרעה
כאמור, עסקינן בתביעה בגין פרסום לשון הרע על ידי הנתבע בגנותו של התובע, בשתי הזדמנויות. הראשונה, במהלך הרצאה אותה ערך התובע בחצור הגלילית, אז הטיח בפניו הנתבע בפני עשרות אנשים, כי הוא חייב לו כספים רבים וכי המחאות אשר נמסרו לנתבע חוללו. הפעם השנייה, במהלך הרצאה אותה ערך התובע בעיר קריית שמונה, אז ערך הנתבע הפגנה מול האולם בו נערכה ההרצאה.
המחלוקת היא באם הפרסומים בגינם הגיש התובע את תביעתו מהווים לשון הרע בהתאם לחוק. ככל שכן, האם עומדת לנתבע הגנה מכוח החוק. כמו כן, קיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין שיעור הפיצוי שייפסק, אם בכלל.
כידוע, המתווה לבדיקת תחולת החוק נקבע על ידי בית המשפט העליון והוא מורכב מארבעה שלבים:
א. בדיקת קיום יסודות לשון הרע והפרסום.
ב. תחולה של חסינות הפרסומים המותרים.
ג. קיומן של ההגנות והחזקות שבחוק.
ד. סעדים.
(ראו, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (פורסם בנבו)) (להלן: "אילנה דיין").
בהתאם להוראות החוק, לצורך השלב הראשון על התובע להוכיח 2 יסודות: האחד, "פרסום", כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, אשר נעשה ל"אדם או יותר זולת הנפגע", כדרישת סעיף 7 לחוק, והשני, "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק.
באשר ליסוד הפרסום, במקרה דנן מתקיים יסוד הפרסום לגבי כל אחד מהפרסומים הנטענים.
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
בענייננו, לגבי האירוע הראשון בחצור הגלילית, דבריו של הנתבע נאמרו בנוכחות אחרים מלבד התובע. בכך, מתקיים יסוד הפרסום.
לעניין האירוע השני בקרית שמונה, הוכח מהעדויות בתיק ובכלל זה מעדותו של הנתבע שהפרסומים בקרית שמונה שנעשו בעל פה, הגיעו לאוזניהם של עשרות אחרים (פרוטוקול, עמוד 75, שורות 3-5) וכן שהפרסומים שבוצעו בכתב, הודפסו של שלטים רבים ומאות דפים, והופצו ברחבת המתנ"ס ובתוך אולם ההרצאה (שם, עמוד 76, שורות 8-21) והגיעו לעיניהם של רבים.
לגבי היקף הצופים בפרסומים בקרית שמונה ישנה מחלוקת. הנתבע העיד, כי לא היו יותר מ- 30 צופים (עמוד 75, שורות 3-5), בשונה מסעיף 19 לתצהירו, שבו הצהיר כי לא היו יותר מ- 10 צופים. מר סיגלר, שהעיד מטעם התובע, העיד, כי נוסף לאנשים בחוץ היו כ- 40 אנשים בתוך האולם (פרוטוקול, עמוד 8, שורות 18-19) וכי הפרסומים בוצעו בפני מאות אנשים, בסמוך לאולם ההרצאה אליו הגיע התובע.
בנוסף לכך, מהעדויות שהושמעו מטעם התובע עלה, כי בתוך אולם ההרצאות הונחו דפי 4A עם צילומי צ'קים חוזרים של המפלגה והחלטות מתיק ההוצאה לפועל עם כיתוב שהוסף על ידי הנתבע. בנוסף, מהעדויות עלה, כי דפים כאמור אף הופצו לאנשים ברחבה שמחוץ לאולם ההרצאה. יודגש, כי מעדותו של התובע עלה, כי עם הגעתו לקרית שמונה, הנהג, מר יניב סלע, החנה את הרכב מחוץ לאולם במרחק של כ- 50 מטר מהכניסה. אז, הגיעו אליהם כ- 5 אנשים והתחילו לטעון טענות כלפי התובע ושאלו אותו "למה אתה לא משלם את החוב שלך לברוך זכאי". עדויות אלו לא נסתרו ולא הופרכו.
באשר ליסוד "לשון הרע", ישנם שני עניינים שיוחסו לתובע על ידי הנתבע: הראשון הוא התחמקות של התובע מחובות לספקים ולעובדת שכירה שתבעה אותו בבית הדין לעבודה, הקמת חברות ועמותות לשם התחמקות מחובות אישיים וכן התחמקות מחובות שנפסקו כנגדו על ידי בית משפט ומהליכי הוצאה לפועל. השני, הינו גניבת כספי התרומות של הציבור לעמותה ושימוש אישי פלילי בכספים אלו לצרכיו האישיים של התובע, וביניהם רכישת לימוזינות.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר לשון הרע בזו הלשון:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."
הנתבע טען, כי פעל בתום לב ומתוך הבנה, כי המפלגה והתובע ישות אחת הם, כי פעל על דעת עצמו וללא ייעוץ משפטי, כאשר הוא פועל ממקום בו נשבר מטה לחמו, שכן נגרמו לו נזקים הנאמדים בעשרות אלפי שקלים, כל זאת בשל מעשיה של המפלגה. נטען, כי הנתבע אינו משפטן ואינו בקיא בהבחנה בין הישויות המשפטיות השונות ובין ההליכים המשפטיים השונים, ולכן לא ידע לעשות הבחנה כזו במסגרת ההפגנה אותה ערך (פרוטוקול, עמוד 64, שורות 10-12).
הבחינה אם יש בפרסום משום לשון הרע נערכת לפי מבחן אובייקטיבי, ולא על פי כוונת המפרסם או האופן בו הגורם בעניינו נעשה הפרסום הבינו את תוכנו. בהקשר זה הדגיש כבוד השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פד"י מג(2) 333 (1989), בעמ' 338, כי "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים". באופן דומה ציין כבוד המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין בעניין אילנה דיין, כי "בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המעמיד עצמו על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום...". כמו כן, בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.2008) הדגישה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, כי "לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו" [ההדגשה במקור – ו.ח.].
יישום המבחן האובייקטיבי על הדברים שפרסם הנתבע בחצור ובקרית שמונה (מוסר שיקים שחזרו, לא משלם חובות שנפסקו אישית כנגדו על ידי בית משפט, מתחבא מאחורי חברות ועמותות כדי לא לשלם חובות אישיים, גוזל את תרומות הציבור לעמותות לצורך רכישת לימוזינות, מתחמק מתיקי הוצאה לפועל ולא משלם שכר לעובדת שהעסיק וגרם לה לתבוע אותו בבית דין לעבודה), מביא למסקנה, כי מדובר בדברי לשון הרע, משום שכל אדם סביר היה מושפל, מבוזה נלעג ונפגע מפרסומים כאמור.
לעניין האירוע הראשון בחצור הגלילית בשנת 2014, שבו אמר הנתבע לתובע בנוכחות אחרים שיש לו שיקים של התובע שחזרו, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לגבי המילים שאמר הנתבע. התובע הצהיר, כי הנתבע אמר לו "יש לי צ'קים שלך שחזרו", בנוכחות שני אנשים מטעמו של התובע ועוד כ- 5 אנשים מטעמו של הנתבע (ראו, סעיף 4 לתצהיר התובע). הנתבע הצהיר, כי רק שאל את התובע "מה יהיה איתי" בנוכחות פמלייתו של התובע וכן בהמשך בתוך אולם ההרצאה, והתובע הוא שאמר לנתבע את המילים "אם יש לך שיקים שלי שחזרו תתבע אותי".
מעדות הנתבע עלה, כי הפרסום בחצור שנעשה בעל פה, נעשה בפני אחיו (פרוטוקול, עמוד 74, שורות 25-26). אף על פי כן, הנתבע בחר שלא להעיד את אחיו והימנעותו זו נזקפת לחובתו.
בהמשך, העיד הנתבע כי המשפט "אם יש לך שיקים שלי שחזרו תתבע אותי" נאמר על ידי התובע ביוזמתו בפני 300 אנשים לאחר שהתיישב בכיסא המיועד למרצה (שם, עמוד 74, שורה 28). בהקשר זה יצוין, כי גרסה זו עומדת בסתירה לגרסת הנתבע בתצהירו. שם טען, כי במהלך ההרצאה הרים את ידו על מנת לקבל את רשות הדיבור, וכשזו ניתנה לו שאל את הרב שאלה אחת קצרה "מה איתי". אז, התובע ענה לו "אם יש לך שיקים שלי שחזרו תתבע אותי" (ראו, סעיף 15 לתצהיר הנתבע). משמע, תשובת התובע ניתנה בתגובה לשאלת הנתבע ולא בתחילת ההרצאה, מיד לאחר שהתיישב בכיסא.
בנוסף, הנתבע טען בתצהירו, כי המתין בחניה עד להגעתו של התובע. כשזה הגיע לחניה מלווה בפמלייתו ניגש לרכב וביקש את תשומת ליבו. התובע לא הביע כל הסתייגות ואף הסכים להתלוות אליו בדרכו פנימה, לאולם בו התקיימה ההרצאה. הנתבע טען, כי תוך כדי הכניסה לאולם שטח בפני התובע מדום ליבו ו- "שאלתי רק מה יהיה איתי" בתקווה כי יזכה לסיוע. נטען, כי לאורך כלל הדברים אותם פרש בפני התובע, הלה לא הגיב לדבריו ועלה לבמה ללא כל התייחסות מצדו. גרסה זו של הנתבע תמוהה ולא סבירה. הנתבע טען, כי שטח בפני התובע מדום ליבו ופרש בפניו את הדברים. כיצד ייתכן, כי במהלך סקירה זו הנתבע לא העלה את עניין השיקים שחזרו. כיצד יכול הנתבע להסביר לתובע את הבעיה איתה הוא מתמודד ללא אזכור השיקים, שהרי זו "הבעיה"- השיקים של המפלגה שלא כובדו והתנערות בעלי התפקיד במפלגה מהחוב שנותר.
לאור האמור לעיל ולאחר בחינת מכלול הראיות, הגעתי למסקנה, כי במהלך האירוע בחצור הגלילית, הנתבע אמר לתובע "יש לי צ'קים שלך שחזרו", בנוכחות שני אנשים מטעמו של התובע ועוד כ- 5 אנשים מטעמו של הנתבע.
לעניין תוכן הפרסומים והאם אלו מהווים לשון הרע, כבר נקבע בפסיקה, כי פרסום כנגד אדם שאינו מכבד את התחייבויותיו הכספיות, ובפרט אי תשלום חובות שנפסקו בבית משפט או בלשכת ההוצאה לפועל, נחשב כפגיעה בשמו הטוב וביושרו של אדם, כמו גם הצגתו כנזקק שאינו יכול לעמוד בחובות- והדבר נחשב ל"לשון הרע". לעניין זה ראו, ע"א (מחוזי י"ם) 45661-12-10 עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים [פורסם בנבו] (24.3.2011), ת"א (שלום ת"א-יפו) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' בטוח לאומי רמת גן [פורסם בנבו] (7.10.2009), ת"א 17615-03-10 אסתר גידניאן נ' עירית תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (24.4.2011), ת"א 33687-03-12 איאד עזאיזה נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (23.4.2014), ת"א (שלום ת"א) 25746/07 אחימן שמואל נ' המרכז לגביית קנסות [פורסם בנבו] (18.1.2009).
הנתבע פרסם בכתב ובעל פה, כי תבע את התובע בבית משפט, זכה בתביעתו כנגד התובע, פתח כנגד התובע תיק הוצאה לפועל ובכל זאת הנתבע מתחמק מתשלום החוב "וממשיך לנסוע בלימוזינה", כאשר הנתבע ידע היטב שלדברים אלו אין שום בסיס. אמנם, הנתבע פרסם את ההמחאות שמשכה המפלגה מחשבונה. אלא, שהקהל הרחב אינו מכיר את חתימתו של התובע ואין ביכולתו לזהות את החתימות על גבי ההמחאות כך שלא ניתן לשלול, כי חתימתו של התובע מתנוססת על השיקים שנטען כי חזרו. בנוסף, הנתבע צירף החלטה אחת מתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגד העמותה, אולם אין בכך כדי להבהיר שהתובע אינו חייב מספר 2 בתיק ההוצאה לפועל, או שלא ניתן פסק דין לטובת הנתבע, כפי שצעק הנתבע במגה-פון משך זמן ממושך. בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון הארץ בע"מ, פ"ד לב(3) 337 (1978) נפסק, כי קיימים מקרים שבהם כותרת הפרסום תזכה למעמד משל עצמה וייקבע שיש בה כדי להוציא לשון הרע, אף אם מהכתבה שמתחתיה עולה רושם אחר. נקבע שם, בעמ' 354 כי:
"קורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה".
כך, הקהל הרחב לא בהכרח ידקדק במה שכתוב בהחלטה מתיק הוצאה לפועל כאשר הרושם הכללי שנוצר מהדברים שנאמרו על ידי הנתבע במגה-פון הינו, כי ניתן פסק דין כנגד התובע.
הנתבע טען, כי הוא ערך את ההפגנה בקרית שמונה כנגד המפלגה (ראו, סעיף 18 לתצהיר הנתבע). אלא, שמעיון במשפטים שנכתבו ונאמרו במהלך ההפגנה, אין אלא להגיע למסקנה, כי הדברים כוונו לתובע עצמו ולא למפלגה. כך, "אמנון תפסיק להתחבא...", תיקח אחריות על מעשיך", "הצ'קים חוזרים אין כיסוי גם אחרי שזוכים בבית משפט הוא לא משלם והוא עדיין נוסע בלימוזינה", "צוחק על כולם", "... יש אישור מבית משפט והוצאה לפועל לשלם אותם – שיעמוד מאחוריהם" [ההדגשות לא במקור- ו.ח]. מהציטוטים לעיל עולה, כי הדברים כוונו לתובע עצמו ולא כביקורת על המפלגה.
בנוסף לכך, הנתבע אמר במגה-פון "הייתי בהרצאה בחצור, הוא אמר לי לך תתבע אותי אם יש לך צ'קים שלי שחזרו. תבעתי-זכיתי! הוצאה לפועל. שישלם אותם". מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה, כי הנתבע פרסם בעל פה, כי הגיש תביעה אישית כנגד התובע. על פי דרישתו של התובע וחרף העובדה שהתובע הפסיד בתביעה שהוא ביקש שתוגש כנגדו על ידי הנתבע, ממשיך התובע להתחמק מחובו המוסרי והמשפטי כלפי הנתבע. אין המדובר בביקורת כלפי המפלגה אלא כנגד התובע אישית.
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי בפרסומים שנעשו על ידי הנתבע כנגד התובע מתקיים יסוד "לשון הרע", כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע.
הגנות
משעברנו את השלב הראשון, להלן נבחן את שני השלבים הנוספים שעניינם פרסומים מותרים וקיומן של הגנות שבחוק.
הנתבע לא טען שהפרסומים שנעשו על ידו מהווים "פרסום מותר", בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
משכך, להלן אבחן האם הפרסומים שנעשו על ידי הנתבע חוסים תחת אחת ההגנות שבחוק.
תחילה אציין, כי בסעיף 6(ט) לכתב ההגנה טען הנתבע, כי עומדת לו הגנת אמת הפרסום. הנתבע ויתר על טענה זו ולא חזר עליה בסיכומים שהוגשו מטעמו (ראו, ע"א 657/96 רבקה שמייער נ. יצחק הודסמן, פד"י מד 1, עמ' 133; וע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ. סולל בונה בעמ' ואח', פד"י מז 1, עמ' 311). למעלה מן הצורך, נייחד מספר מילים גם להגנה זו.
על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת הפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים: אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית ועניין ציבורי בפרסום. הנטל להוכיח התקיימותם של שני התנאים מוטל על הנתבע (רע"א 6517/98 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (6.12.1198)). הגנה זו לא תחול על פרסום שאינו אמת אף אם המפרסם שגה בתום לב. על כן, אין חשיבות למניעיו של המפרסם או לשאלה אם סבר בשוגג כי הפרסום הינו אמת שכן, כפי שהדגיש כבוד הנשיא גרוניס בעניין אילנה דיין "הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם".
התובע לא חלק על קיומו של רכיב "העניין הציבורי" בעניין פרסומיו של הנתבע. ברם, אין די ברכיב של עניין ציבורי או בזהות נשוא הפרסום כאיש ציבור.
לעניין רכיב "אמיתות הפרסום", לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק מצאתי, כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח זאת. לא עלה בידי הנתבע להוכיח, כי התובע אישית הזמין ממנו עבודות כלשהן; שהתובע התחייב לשלם לו כספים; שהתובע חתם על ההמחאות שמשכה המפלגה; שהתובע מתחבא מאחורי חברות ועמותות כדי לא לשלם חובות; שהתובע לא לוקח אחריות על מעשיו; שהתובע לוקח את כספי התרומות לעמותה לצרכיו האישיים כגון רכישת לימוזינות; שהתובע מתחמק ולא משלם חובות בהתאם לפסק דין; שהתובע רק רוצה את כספי הציבור; שהתובע גוזל את הציבור; שהתובע מוסר שיקים חוזרים; או שהתובע לא שילם לעובדת את שכר עבודתה.
משכך, פרסומיו של הנתבע אינם חוסים תחת הגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
בסיכום טענותיו, הנתבע טען, כי עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיפים 15(2), 15(4) ו- 15(6) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...