הריב"ש מלמדנו שדין מתנות עליהם דיברו הגאונים, שונים הם מדין כסות ותכשיטים. תכשיטים נועדו לקישוט האשה לעיני בעלה, ולא מעבר לכך, ממילא בעת היפרדותם תם ייעודם ועליהם לחזור אליו, ללא חשיבות לשאלה מי יזם את הגירושין, משא"כ מתנות שנועדו לשימוש אישי של האשה אין להם תלות בחיי הנישואין המשותפים. ואף מוסיף, כי אשה שסרחה תחתיו אין דינה כמורדת המפסידה מתנותיה.
פסק בשו"ע סימן צ"ט ס"ב :
"הנותן מתנה לאשתו אע"פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה".
--- סוף עמוד 45 ---
והנה מש"כ השו"ע "מגרשה מדעתו" ק"ק שהרי אז גם זכתה בבגדים שעליה ולא רק בשאר מתנות וא"כ מה הייחוד כאן של שאר מתנות? אלא שהרמ"א גורס "מדעתה", שאז לבה"ע הפסידה מלבושיה. וזה לשונו:
"הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה". (הגירסה ברמ"א עפ"י הח"מ היא שאפילו אם הוא מגרש את אשתו בטענה שסרחה עליו ועפ"י הט"ז היא או שמגרש אותה שלא מדעתו בגלל שסרחה עליו, המתנות שלה).
נמצא שאף שמה רוב הראשונים פסקו כי גרושה אינה צריכה להשיב את בגדיה וכן פסק השו"ע, והדגישו זאת כהלכה בפני עצמה ולא ראו זאת כמובן מאיליו מכוח ההלכה שגרושה אינה צריכה להשיב מתנותיה. כמו"כ, למרות שאלמנה צריכה להשיב בגדיה מ"מ את מתנותיה אי"צ להשיב, כל זה מחמת הטעם שהביא הריב"ש וביארו הח"מ שם סק"ז, וזה לשונו:
"הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאות, זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספות שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם".
נמצא שמתנה שאופייה הוא כזה שנועדה לשרת את חיי הנישואין, יש הגבלה בנתינתה ואמורה לחזור עם סיום הנישואין, לעומת מתנה שניתנה כמתנה אישית סיבתה היא האהבה שביניהם ואף אם בטלה אהבה לא בטלה מתנה ככל מתנות אוהב.
והנה לעיל הרחבנו במשמעות הביטוי "סרחה" שבדברי הגאונים והרמ"א והאם כולל הוא מצב שהאשה זינתה תחתיו, מ"מ גם אם נשלול זאת ונצמצם את משמעותו מ"מ ברור הוא כי בסכסוך הקיים בין שני בני זוג הבאים להיפרד לא תצטרך האשה להשיב מתנותיה מסוג זה.