ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה. מאחר כי כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתה ובכל מה שהכניסה עמה לחופה, יש להחזיק בכל מה שהכניסה עמה לחופה, ר"ל: נדונייתה חמישים זהובים תקח תכף בעין בשלימות, וכל תכשיטיה אשר הכניסה עמה לחופה העומדין בעין אשר נתן לה אביה, וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת חופה וטבעת קידושין, מפני שלא יאמרו [...]
אמנם כל המותר הנמצא בידה או ביד אביה או ברשותה, יתר על מה שהזכרתי לעיל, חפצים ומטלטלין כסף ושוה כסף אשר נתן לה בעלה מעולם העומד בעין, וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך, וכן הסבלונות אשר נתן לה בעלה או אביו, וכל שבח אשר שבחו נכסים, יש להחזיר [...] עד כאן דבריו".
וכתב שם שלדברי המהר"י וייל ממה שכתב "אשר נתן לה בעלה [...] וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך [...] יש להחזיר" נראה בבירור שסובר שאין חילוק בין מתנות שנותן הבעל לאלה שנתנו אביו או קרוביו של הבעל. כמו כן אין חילוק בין מתנה שניתנה בעת הנישואין או אחר כך. וטעמו שכל האומדנה שקבעו לנו חכמים להחזר מתנות באישה מורדת שייכת גם באביו של הבעל או קרובו, שכן נתינת המתנה על ידם נועדה לתועלת בני הזוג שיחיו יחד בשלום ולא למקרה של מרידה.
דברי מהרי"ו הובאו בדרכי משה (סימן עז' ס"ק יד') ובקיצור בבית שמואל (סימן עז' ס"ק ט') שכתב שאף המתנות שניתנו "מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך" – "צריכה להחזיר". וכן הובא בבאר היטב (שם ס"ק י') וב"דין מורד ומורדת בקצרה" שבבית שמואל בסוף הסימן.
עוד הביא שבאוצר הפוסקים (סימן עז' סעיף ב' ס"ק כב' אות יז' – עמוד נט') כתב בשם אגודת אזוב שדקדק ממה שהרמ"א (בהגה בסעיף ג') השמיט את דין מתנת קרובי הבעל שנראה שהרמ"א חזר בו. וכן שבפסקי הלכות – יד דוד (פרק יד מאישות הלכה ב' אות לו'): "וכל המתנות שנתנו לה קרובותיו בעת הנישואין וכל הסבלונות [...] או אחר כך מחמת התקרבות הנישואין ושמחתה, צריכה להחזיר לו." והובאו דבריו באוצר הפוסקים (שם).
ובבית יעקב (שם) תמה על מהרי"ו וכתב וזו לשונו:
"וקשיא לי דהא מבואר לקמן (סימן צט') דמה שנתנו לה אחרים דין נכסי מלוג יש לה, דאחרים כשנותנים מתנה צריכין להתנות בדין תנאי, עיין שם. ומהיכי תיתי ישתנה הדין במורדת. ועוד דהא על כורחך אין צריכה להחזיר לבעל אלא לקרוביו, דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה, וזה נגד הסברא, דלא מרדה בקרוב".