31. לחברה עסקית אין "שלוות חיים" ואין "חירות אדם" כפי העולה מתכליות סעיף 2 לחוק ההטרדה המאיימת. לחברה יש פעילות עסקית אשר משיאה לה רווחים או מביאה להפסדים. כפועל יוצא מאותה התנהלות עשויים צרכנים להביע מחאה ואף לקרוא לחרם צרכנים, שכן הם אינם שבעי רצון או כי הם חפצים בפיצוי בגין אובדן. מצב דברים שכזה אינו מצדיק את התערבות בית המשפט לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ודומה, כי הרצון של המבקשת לעשות שימוש בהוראות חוק זה חותר תחת תכליות החוק.
יתרה מכך – בבקשה דנן שמה החברה את הדגש על כך, כי אין מדובר במחאה צרכנית, אלא בסחיטה וכי חופש הביטוי הוא לא חופש השיסוי. דא עקא, שטענות אלה יפות לטעמי לאכסניות משפטיות אחרות ולא למבחנים הרלוונטיים לחוק. בענייננו, הפרסומים לא משתקים את פעילות החברה - הדבר לא הוכח וממילא שלא נטען. גם הטענה לפיה פרץ המשיב למחשבי החברה לא אוששה והוכחשה. איננו מצויים אפוא במקרה חריג וקיצוני כל כך, שבו תוכל החברה לבקש להסתייע בהוראות החוק.
32. היעתרות לבקשה זו ביחס לחברה, עשויה להביא ל-"מדרון חלקלק" ולא רצוי, שבו ינסו תאגידים לעשות שימוש בכלים המהירים והאפקטיביים שמציע החוק למניעת הטרדה מאיימת, לצורך השתקת ביקורת, גם אם היא אינה נעימה, גם אם היא קוראת לחרם צרכנים נוכח שירות פגום לכאורה, וגם אם דבר המחאה מפורסם פעמים רבות.
33. אני ער לכך, כי באחד מהמסרונים האחרונים ששלח המשיב לשליח שביצע לו את המסירה, הוא דרש פיצוי כספי תמורת הפסקת הפרסומים. חרף הדברים הללו, אינני סבור, כי יש בכך כדי לשנות ממסקנותיי לעיל, שכן הפיצוי שנדרש הינו פועל יוצא של הנזק שלשיטתו נגרם לו כתוצאה מאובדן המשלוח, כמו גם מכך שלטענתו אין אפשרות ליצור קשר אפקטיבי עם החברה.
--- סוף עמוד 7 ---
34. סיכום ביניים- ייתכן ופרסומיו של המשיב מקימים לחברה המבקשת עילות תביעה ממשיות וייתכן שלא. יחד עם זאת, פנייתה של החברה, לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת אינה אפשרית לטעמי בנסיבות העניין, ואינה נמנית על המקרים החריגים שבהם יש לאפשר זאת. די בכך כדי להביא לדחיית בקשתה של החברה.
מבלי לגרוע מכל אלה - אין בדחיית הבקשה ביחס לחברה, כדי לקבוע ממצא כלשהו לפיו פניותיו של המשיב כמו גם התנהלותו תקינה בהיבטים משפטיים אחרים. כל שנקבע בהליך זה הוא, כי ההליך שבו נקטה החברה ביחס למשיב הוא חסר היתכנות לפי החוק דנן.
ב.3.2 - על החפיפה לחוק איסור לשון הרע