בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ה"ט 73665-12-20 גלובל קורייר אקספרס בע"מ ואח' נ' דרורי
לפני כבוד השופט רז נבון
המבקשות:
1. גלובל קורייר אקספרס בע"מ
2. אירית קריאף
3. מור מזור קריאף
ע"י ב"כ עוה"ד צחי חליו ואיגור גילביץ'
גולדפרב, זליגמן ושות'- עורכי דין
נגד
המשיב:
סטפן סטיבן דרורי
ע"י ב"כ עו"ד ענת אסייאג- הסיוע המשפטי
החלטה
לפניי בקשתן של המבקשות 1-3 (להלן: "המבקשות"), למתן צווים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: "החוק"). ראשיתו של ההליך בבקשה במעמד צד אחד. סברתי שאין מקום ליתן צווים במעמד צד אחד ללא שמיעת עמדתו של המשיב. עמדת המשיב הוגשה; הצעת בית המשפט להסדר לא התקבלה ומשכך נקבע דיון במעמד הצדדים להיום- 17 בינואר 2021.
כפי שיובהר להלן, דין בקשתה של המבקשת 1 להידחות; דין בקשתן של מבקשות 2-3 להתקבל.
א. ברקע הדברים -
1. המבקשת 1, חברת גלובל קורייר אקספרס - Gcx (להלן: "החברה") עוסקת בבלדרות. החברה מטפלת בעבור מותגים שונים שמוכרים את מוצריהם ברשת האינטרנט, בדיוור חבילות אשר נרכשות מאותם ספקים (דוגמת אמזון) ללקוחות בישראל.
--- סוף עמוד 2 ---
2. החברה מספקת את שירותיה לאותם ספקים בינלאומיים, כאשר אותם ספקים מסתייעים בשירותי ההפצה של החברה בישראל.
3. המבקשת 2 (להלן: "אירית") הינה מנכ"ל החברה; המבקשת 3 (להלן: "מור") היא בתה של אירית ומשמשת כמשנה למנכ"ל.
4. המשיב, מר סטפן דרורי הינו אדם פרטי, נמען של טובין מחו"ל שהוזמנו על ידו מספקים בינלאומיים. החברה הייתה זו שאמורה לספק את הטובין למשיב מטעמם של אותם ספקים בינלאומיים. לטענת החברה בחודש נובמבר 2020 היא טיפלה בשלושה משלוחים שנמסרו למשיב מספקים בינלאומיים, כאשר משלוח רביעי שאמור היה להגיע אליו אבד בדרך.
5. לטענת החברה, במהלך חודש נובמבר 2020 עודכן המשיב, כי עליו לפנות לגורם שממנו הזמין את החבילה (חברת אראמקס שמקום מושבה בירדן- להלן: "אראמקס"), שכן דרישות פיצוי בגין אובדן צריכות היו להיות מופנות אליו. עוד מציינת החברה, כי ביום 22 בנובמבר 2020 זוכה המשיב זיכוי מלא ע"י הגורם הבינלאומי מחו"ל.
6. נוכח אובדן המשלוח החל המשיב (כך לטענת המבקשות), במסע נקמה אישי כנגד החברה ונגד עובדיה תוך כדי אובססיביות העולה כדי אובדן עשתונות מוחלט. מדובר על פי הנטען במסע נקמה משתלח, גס, בוטה, מטריד ומאיים. מסע הנקמה מבוצע על פי הנטען בדרך של פרסומים ברשתות החברתיות, בין אם על ידי המשיב עצמו ובין באמצעות פרסומים שנעשים תחת זהויות פיקטיביות של המשיב.
7. על פי הנטען הקים המשיב קבוצה בפייסבוק אשר קוראת להחרים את החברה ואת אראמקס, ובנוסף מפרסם המשיב תמונות אישיות של אירית ושל מור ללא הסכמתן וללא ידיעתן תוך הטרדתן ופגיעה בשלוות חייהן.
8. עוד נטען, כי המשיב מטריד צדדי ג' שונים שעושים "לייק" לעמוד החברה בפייסבוק, מקליט שיחות עם עובדי החברה ומאיים לפרסם את שמותיהם לרבות כתובות וטלפונים.
9. המשיב, אשר מיוצג על ידי הסיוע המשפטי הגיש את תגובתו לבקשה ובמסגרתה טען, כי פעולותיו עולות כדי מחאה צרכנית לגיטימית נוכח שירות פגום שקיבל והיעדר אפשרות ליצור קשר עם החברה, שאין לה כתובת או דרכי התקשרות סדורות, למעט אפשרות לפנייה באתר החברה. מדובר במחאה שחוסה תחת חופש הביטוי.
10. המשיב סבור, כי הבקשה שהוגשה, יצאה מכל פרופורציה, והוא מפנה בהקשר זה לדו"חות חקירה שהגישו המבקשות אשר עושים שימוש נלוז בחייו האישיים, ואף מגיעים עד לאילן היוחסין שלו בדרום אפריקה.
11. המשיב טוען, כי קבוצת המחאה כנגד החברה המבקשת נפתחה בכלל כחודש ימים לפני שאבד המשלוח שהיה אמור להגיע אליו; כי הפרסומים אינה כה רבים; כי הם הופנו מלכתחילה לקבוצה מצומצמת של אנשים המכירים את המשיב או את חברו מר עמית גזית (אשר לטענתו איננו המשיב- אלא חברו הטוב).
12. המשיב סבור, כי הפרסומים אינם חריגים. השפה בעברית משובשת, יש מעט קללות וקריאה לחרם, אך אין דבר שחורג מזה. המשיב אף טוען, כי אין באותם הפרסומים ולו אמירה אחת שאף עולה כדי לשון הרע.
--- סוף עמוד 3 ---
ב. דיון והכרעה -
ב.1. הפרסומים -
13. ההטרדה הנטענת בענייננו, אינה הטרדה פיזית, אלא הטרדה נטענת שהינה פועל יוצא של פרסומים ברשתות החבריות או פניות לצדדים שלישיים בכתב. בדיון אף אישר המשיב, כי הוא משלם למי שיפיץ את החרם הצרכני שהוא מבקש לאסור על המבקשת.
14. לבקשה צורפו פרסומים שבוצעו הן על ידי המשיב תחת שמו בפייסבוק בפרופילים שונים הנושאים את שמו ("סטיבן דרורי" "Stephen drus darori"; "Stephen darori"); וכן פרסומים שבוצעו לטענת המבקשות ע"י המשיב תחת פרופילים פיקטיביים כגון "עמית גזית" (כאשר המשיב טוען, כי עמית גזית הוא חברו הטוב וכי אין מדובר בפרופיל פיקטיבי- כאשר בדיון שהתקיים היום לפניי אמר המשיב: "אני לוקח אחריות על עמית גזית"). המבקשות ביקשו עובר לדיון, כי המשיב יוודא כי עמית גזית יתייצב לדיון, אלא שזה לא התייצב כאמור.
15. אשר לפרסומים - המדובר בפרסומים הקוראים להחרמת אראמקס והחברה. המדובר בפרסומים בפייסבוק, זאת הן במסגרת קבוצה ייעודית לחרם על החברה שאותה מנהלים המשיב ועמית גזית, וכן בדרך של שיתוף הקריאה לחרם בעמודי פייסבוק שונים לרבות של פוליטיקאים. בדיון שהתקיים לפניי אישר המשיב, כי מדובר בפרסומים רבים.
16. מעיון בפרסומים ביחס לחברה עולה, כי אלה מנוסחים שלא בצורה עדינה אך לא מצאתי כי מדובר בפרסומים חריגים במיוחד מעבר לקריאה לחרם צרכני גרידא; הפרסומים קוראים להחרמת החברה (וכן את אראמקס) וכן לשיתוף החוויות הרעות מאותה חברה; הפרסומים קושרים את החברה לקבוצת קריאף שבבעלות אירית ומור. בפרסום שביצע המשיב (צורף בעמוד 8 להודעת המבקשות מיום 13 בינואר 2021) הוא אף הציע (כדי להשיג את שימת לבן של אירית ומור) לפרסם פוסטים בקירות הפייסבוק שלהן ושל בני משפחתן.
17. בפרסום נוסף שצורף בעמ' 34-35 לבקשה, פרסם המשיב רשימה של עובדי החברה (תוך תיוגם בפייבסוק ולצד זאת הצעה לשלוח לכל אחד מהם את התלונות בדבר התנהלות החברה.
ב.2. המסגרת המשפטית - פרסום מכפיש ברשתות חברתיות יכול להוות הטרדה מאיימת -
18. סעיף 2 לחוק, מגדיר מהי הטרדה מאיימת.
"(א) הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא או נקיטת איומים כלפיו, בנסיבות הנותנות בסיס סביר להניח כי המטריד או המאיים עלול לשוב ולפגוע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו של האדם או כי הוא עלול לפגוע בגופו".
--- סוף עמוד 4 ---
19. החוק מגדיר שני יסודות אשר בהתקיימם קמה עילה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת. הראשון: דורש, כי אדם אשר כלפיו מופנית הבקשה ביצע בעבר הטרדה או נקט באיומים כלפי המבקש. השני: דורש כי הנסיבות תומכות במסקנה כי אותו אדם עלול להטריד או לאיים או לפגוע בשלוות החיים, הפרטיות, והחירות של מבקש הבקשה.
20. משמע, החשש מפני הישנותה של אותה התנהגות הופך "הטרדה" סתם ל-"הטרדה מאיימת".
21. החלת החוק ביחס לסוגי ההטרדות הינה רחבה דיה, על מנת להחילה גם על רשתות חבריות. כעולה מלשון החוק (סעיף 2(א)) "הטרדה מאיימת היא הטרדתו של אדם בידי אחר בכל דרך שהיא" והדברים עולים גם בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת [השוו: ה"ט (שלום ב"ש) 19639-11-20 יואב קומיי נ' ספיר אפרת (פורסם בנבו, 08.11.2020); ה"ט (שלום קריות) 4236-02-17 אילן שכטר נ' מרגלית זינאתי (פורסם בנבו, 26.06.2017); ה"ט (משפחה חיפה) 41738-08-14 א.ז.ג נ' א.ז (פורסם בנבו, 05.11.2014).
ב.3. אשר לצו למניעת הטרדה מאיימת שהתבקש על ידי החברה -
ב.3.1. האם רשאית חברה לעתור בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת?
22. השאלה הראשונה שאותה יש לברר היא האם חברה רשאית לעתור בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת.
23. טוען המשיב, כי השאלה האם חברה רשאית לפנות בבקשה למתן צו לפי חוק הטרדה מאיימת טרם הוכרעה בפסיקה, כאשר בתי משפט השלום הביעו דעות לכאן או לכאן. עוד טוען המשיב, כי כאשר ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת חברה, ניתן הדבר במקרים קיצוניים של אלימות פיזית ואיומים קונקרטיים וממשיים שננקטו כנגד עובדי החברה בשל היותם עובדי החברה.
24. המבקשת מצדה סבורה, כי אין מניעה שבקשה למניעת הטרדה מאיימת תוגש על ידי החברה.
25. אכן קיימת גישה בפסיקה אשר סבורה, כי חברה אינה רשאית לעתור בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת (ראה למשל - ה"ט (ב"ש) 52545-03-17 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' בנימין שימשלשוילי -פורסם בנבו, 13.04.2017). כב' השופט בן טולילה סבר, כי חרף הוראות חוק הפרשנות, יישום סעיף 1 לחוק הפרשנות אינו הולם במקרה של החוק למניעת הטרדה מאיימת, לאמור:
"צא ולמד כי לשון החוק נוקטת במפורש ביטויים המופנים כלפי בן-אדם כפרט, הן כלפי זה המבקש את הסעד, הן כלפי זה הגורם את אותה הטרדה מאיימת. כאמור, פסקי-הדין אשר מצדדים בהחלת החוק על תאגידים עושים שימוש בסעיף 4 לחוק הפרשנות הקובע כי "מקום שמדובר באדם – אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שהוא אינו תאגיד", כאשר סעיף זה יש לקרוא יחד עם סעיף 1 רישא לחוק הפרשנות, המסייג
--- סוף עמוד 5 ---
כאמור את תחולת החוק ומציין כי: "חוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מנהל אף אם ניתנו לפני תחילתו, אם אין הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". יישום סעיף 1 לחוק הפרשנות בתיק שבפניי, גם אם אפשרי מילולית, אינו הולם במקרה של החוק למניעת הטרדה מאיימת, וזאת מכמה טעמים. ראשית, לא ניתן להתעלם מן הרקע לחקיקתו של החוק למניעת הטרדה מאיימת, שלמעשה "נולד" מתוך החוק למניעת אלימות בתוך המשפחה. (...) מתן כלים לתאגיד או לחברה לא עולה במפורש או במשתמע מהרקע לחיקוקם של חיקוקים אלו, דבר אשר מחייב משנה זהירות עת מרחיבים תחולתו על מקרים בכגון דא." [ההדגשה אינה במקור].
ראו גם ה"ט (שלום ת"א) 4381-04-12 קרן גמלאות של עורכי דין בישראל בע"מ נ' עו"ד זהר גרינברג (פורסם בנבו, 23.04.2012) שם ביטא בית המשפט דברים ברוח זו לאמור:
"לטעמי, לשון החוק הינה ברורה. החוק נועד להגן על אדם בשר ודם מפני הטרדה ואיומים הפוגעים בשלוות חייו, בפרטיותו או בגופו. בשום מקום, לא בחוק ולא בהצעת החוק מוזכר או נטען כי מטרת החוק להגן גם על תאגיד או חברה.".
26. גם מעיון בהצעת החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"א-2001 (הצעות חוק 2028, מיום 23.7.2001) עולה, כי, החוק נועד לסייע מפני הטרדות ואיומים אשר פוגעים בשלוות החיים, בפרטיות או בגופו של אדם: "ועל פי ניסיון החיים המצטבר, מקימים גם חשש לפגיעה בגופו או בחייו של האדם המוטרד". תכלית זו מוקשית ככל שהדברים נוגעים לחברה, שכן בהיעדר גוף בשר ודם , לא יכול לקום חשש לפגיעה בגופה של החברה המוטרדת.
27. הפסיקה דלעיל משקפת אפוא נאמנה את רוח הצעת החוק ואת החוק כפי שנחקק בסופו של יום והיא מקובלת עליי. החוק מיועד ככלל להגן על אנשים בשר ודם ולא על חברות.
28. אלא שחרף האמור לעיל, ונוכח העובדה שחוק הפרשנות מרחיב את הדיבור "אדם" גם ל"חבר בני אדם" כדוגמת תאגיד, אני סבור כי במקרים בודדים, חריגים שבחריגים, ניתן לבצע את ההתאמות הנדרשות וליתן צו למניעת הטרדה מאיימת, גם לבקשתו של תאגיד.
המקרים החריגים הם מקרים שבהם ההטרדה אינה מכוונת כלפי אדם ספציפי (שיכול לפנות בסעד משל עצמו), אלא במקרים שבהם ההטרדה מכוונת לעובדי התאגיד מכוח השתייכותם לתאגיד. למשל- אדם שמטריד טלפונית חזור והטרד את המזכיר/ה בחברה ומונע אפשרות מהחברה לנהל סדר יום תקין; למשל- אדם שעומד בכניסה למשרדי חברה ועולב ומטריד כל עובד שנכנס לאותם משרדים באופן המשתק את פעילות החברה, או גם מקרים שבהם מעורבת אלימות פיזית כלפי עובדי החברה בשל היותם עובדים.
במקרים חריגים שכאלה, אין הגיון ואין טעם שכל אחד מהעובדים יפנה פרטנית בבקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת; יש בכך בזבוז של משאבים שיפוטיים שלא לצורך (ראה והשווה ה"ט (ב"ש) 41163-12-16 עמידר נ' ליאור גואל, פורסם ביום 1.11.2017).
--- סוף עמוד 6 ---
29. בענייננו- אינני סבור, כי הבקשה דנן נמנית על אותם מקרים חריגים שבהם רשאי תאגיד לעתור ולבקש צו למניעת הטרדה מאיימת. לפנינו מצב דברים שבו אדם קורא לחרם על החברה נוכח השירות שלה, והוא עושה כן בשפה בוטה מעט ולא נעימה ואף חברו (או הוא עצמו) תייג במקרה כזה או אחר את מי מעובדי החברה בפייסבוק (תיוג שיכול להפנות לעמוד האישי של אותו עובד), ואולם אינני סבור, כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים המצדיקים את התאמת חוק הפרשנות על תאגיד באופן שבו נפגעת החירות, השלווה והיכולת של התאגיד לפעול. אינני סבור, כי הפרסומים מונעים מהחברה לקיים שגרה עסקית תקינה ומעבר לכל, "ההטרדה" היא בראש ובראשונה מופנית כלפי התאגיד עצמו ולא כלפי עובדיו, ומכאן שפניית התאגיד מוקשית אף היא נוכח הטעמים שפירטתי לעיל. לא מצאתי גם תימוכין ממשיים להטרדה על לקוחות שעושים חיבוב (לייק) לעמוד החברה.
30. גם אם המשיב קורא להחרים את החברה (ואלו הם עיקר הפרסומים), הרי שהוא אינו מונע את עבודתה; אינו מונע את חלוקת המשלוחים על ידה ברחבי הארץ או את כניסת העובדים למשרדי החברה. היינו, ההטרדה אינה מאיינת פעילות ואינה הטרדה המצדיקה את התאמת החוק לטובת תאגיד.
31. לחברה עסקית אין "שלוות חיים" ואין "חירות אדם" כפי העולה מתכליות סעיף 2 לחוק ההטרדה המאיימת. לחברה יש פעילות עסקית אשר משיאה לה רווחים או מביאה להפסדים. כפועל יוצא מאותה התנהלות עשויים צרכנים להביע מחאה ואף לקרוא לחרם צרכנים, שכן הם אינם שבעי רצון או כי הם חפצים בפיצוי בגין אובדן. מצב דברים שכזה אינו מצדיק את התערבות בית המשפט לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ודומה, כי הרצון של המבקשת לעשות שימוש בהוראות חוק זה חותר תחת תכליות החוק.
יתרה מכך – בבקשה דנן שמה החברה את הדגש על כך, כי אין מדובר במחאה צרכנית, אלא בסחיטה וכי חופש הביטוי הוא לא חופש השיסוי. דא עקא, שטענות אלה יפות לטעמי לאכסניות משפטיות אחרות ולא למבחנים הרלוונטיים לחוק. בענייננו, הפרסומים לא משתקים את פעילות החברה - הדבר לא הוכח וממילא שלא נטען. גם הטענה לפיה פרץ המשיב למחשבי החברה לא אוששה והוכחשה. איננו מצויים אפוא במקרה חריג וקיצוני כל כך, שבו תוכל החברה לבקש להסתייע בהוראות החוק.