13. באופן קונקרטי יותר לסוגיה שבפנינו, הודעה שמקבל אדם על הימצאותו במקום מסוים בשעה נתונה עשויה להיות בעלת משמעות דרמטית מבחינתו. במובן מסוים, זהו ההיפוך המוחלט לתפיסה הקלאסית של הפרטיות כ"זכות להיעזב במנוחה" ("the right to be let alone". ראו: Samuel D. Warren & Louis D. Brandeis, The Right to Privacy, 4 HARV. L.R. 193, 195 (1890)). זהו אף היפוך התפיסה של הפרטיות כשליטה (ראו: בירנהק, בעמ' 44-41), במובן זה שהוא מבטא אובדן מידי של שליטת האדם עצמו במידע הנוגע לחייו. הנתונים הנוגעים להימצאותו של אדם במקום מסוים בזמן מסוים עשויים להיות עניין שהוא מבקש לחסות – ממעסיק, מבני משפחה או מחברים, וזו זכותו. יהיו טעמיו לכך אשר יהיו. מבחינה זו, האיכון חושף את חייהם של הנוגעים בדבר (הן מצדו של החולה המאומת והן מצד המאוכנים). וכל זאת – באבחת חרב, ליתר דיוק באבחת איכון.
14. על כך יש להוסיף, כי האפשרות "להשתלט" על מידע טכנולוגי של אנשים כרוכה לעולם בסיכונים הנוגעים לדליפת מידע. הדברים אינם נאמרים על בסיס של הטלת ספק במנגנון הקונקרטי שבפנינו, אלא נובעים מניסיון החיים הכללי. מידע – דרכו לדלוף, גם כאשר נעשים מרב המאמצים שהדבר לא ייעשה. אם כן, הסכנה של דליפת מידע מבטאת ממד נוסף של פגיעה בזכות לפרטיות.
--- סוף עמוד 44 ---
האיכונים והזכות לכבוד האדם
15. התמקדות בזכות לפרטיות לבדה אינה משקפת את מלוא המשמעות – המעשית והרגשית כאחת – של שיטת האיכונים. השימוש בטכנולוגיה לצורך איתור האנשים שהיו בקרבתו של חולה קורונה מאומת, להבדיל מפנייה אליו בשאלה במסגרת חקירה אפידמיולוגית, מהווה פגיעה גם בכבוד האדם, במובן של הגנה על האוטונומיה שנמצאת בליבתו. השימוש בכלי זה מסיט הצידה את ההתייחסות לחולה הקורונה כאל אישיות עצמאית ומתמקד בנתונים שניתן "לכרות" מהטלפון הנייד שלו. היא מבטאת חוסר אמון באדם עצמו. פנייה ישירה לאדם בבקשה לקבל מידע אישי הנוגע אליו מכבדת את אישיותו ואת תחושת השליטה שלו בחייו, ולמעשה את השליטה עצמה, גם אם תחת צלה של האפשרות להיות נתון בחקירה אפידמיולוגית (ראו: סעיף 20ח לפקודת בריאות העם, 1940).
גורם הזמן וההבחנה בין המישור המינהלי למישור החוקתי
16. ההארכה הדרמטית של התקופה הקצובה שנקבעה תחילה לתוקפו של החוק שבפנינו משליכה באופן פוטנציאלי על חוקתיותו. החוק נחקק מלכתחילה לתקופה של חצי שנה בלבד, ולא בכדי. בכך הכנסת עצמה גילתה דעתה כי מדובר באמצעי חריג מבחינת היקף פגיעתו בזכויות. הגבלתו בזמן נועדה לבחון את יעילותו, את השלכותיו על זכויות אחרות, את מצב התחלואה, כמו גם את האמצעים החלופיים לו. כעת, תקופת תוקפו של החוק "הוכפלה" כמעט למעשה, על רקע המנגנונים החוקתיים המורים על שמירת תוקפם של חוקים בתקופת בחירות. אילו הכנסת הייתה מחליטה באופן אקטיבי על הארכתו בעת הזו ללא בחינה מעמיקה של חלופות על רקע שינוי הנסיבות המשמעותי שחל מאז המועד שבו נחקק לראשונה, ובכלל זה מפעל החיסונים הנרחב, הדבר היה מטיל צל כבד על חוקתיותו.