--- סוף עמוד 46 ---
הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס"ח-2007 (ראו: בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (28.5.2012)). כעת, האיכונים הם חלק מחייהם של כל אזרח ואזרחית. הכנסתם של אמצעים חריגים לשימוש מתאפיינת במידה רבה בתכונה של "הישארות" (stickiness).
21. אפשר כמובן להוסיף ולתהות: האם הפגיעה בזכות לפרטיות אינה אינהרנטית גם לאמצעים החלופיים שאומצו במסגרת המאבק בקורונה? הרי, גם המנגנון של חקירה אפידמיולוגית כרוך בפגיעה בפרטיות. אולם, ה"מסננת" האנושית של החקירה האפידמיולוגית מאפשרת לצמצם את כמות המידע שנחשף שלא לצורך (למשל, זהותם של אנשים ששהו בסביבה אך כלל לא באו במגע קרוב עם חולה הקורונה). היא גם מעניקה מקום מרכזי ושליטה לאדם עצמו. לכל אלה חשיבות רבה.
22. לכאורה, ניתן לטעון, ואף נטען, כי האפקטיביות של החקירה האפידמיולוגית, החלופה העיקרית לכלי האיכונים, מבוססת על היכולת לתת אמון בתשובותיהם של אנשים. לעומת זאת, כך הוסבר, השימוש באמצעי טכנולוגי הוא "ניטראלי" ולכן אינו תלוי ב"רצון הטוב" של מי שאובחן כחולה קורונה מאומת. אני סבורה שזוהי הסתייגות שיש לתת לה משקל מוגבל. ראשית, כפי שלמדנו, תוצאות לא מדויקות אינן ייחודיות רק למסלול של חקירה אפידמיולוגית. השימוש באיכונים כרוך אף הוא באי-דיוקים, כפי שיעידו האיתורים המוטעים הרבים שהתגלו במהלך החודשים שחלפו (כמו למשל בעניינם של אנשים שאותרו כמי ששהו בסמיכות לחולה קורונה, אך לאמיתו של דבר קיר הפריד ביניהם, קיר שהוא – בהקשר הנוכחי – כל ההבדל שבעולם). שנית, וזאת במישור העקרוני יותר, הגם שיש להיערך למצבים של הפרת אמון מצד אזרחים, אין להניח שזהו "המצב הרגיל". שיטת המשפט שלנו כולה מבוססת על הנחה של שיתוף פעולה של אזרחים עם רשויות החוק ואמירת אמת. אלמלא כן – המערכת הייתה קורסת. עדים עשויים לשקר, אך נקודת המוצא היא שאפשר לסמוך על עדותם, ועדויות הן ראיות מרכזיות בכל משפט. אכן, קיימת סנקציה פלילית בגין עדות שקר, אך זו אינה מספקת הגנה "הרמטית" מפני עדויות חלקיות או מסולפות. למעשה, אף מערך האיכון מבוסס, ולו בעקיפין, על שיתוף פעולה אזרחי ואמון. כידוע, החוק לא הטיל כל חובה על אדם לשאת טלפון נייד "חכם" המאפשר את איכונו. דומה שאי אפשר להצליח במאבק במגפת הקורונה מבלי לגייס, קודם כל, את אמון הציבור. העברת מסר של חוסר אמון, באמצעות איסוף מידע כפוי, אינה תורמת לכך.