על איכוני השב"כ והפגיעה הטמונה בהם
4. כידוע, הזכות לפרטיות היא זכות יסוד המהווה ביטוי לכבוד האדם; והיא נגזרת מהאוטונומיה של אדם על חייו ומיכולת המימוש עצמי שלו (ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ"ד סו(3) 691, 736-735 (2014), להלן: עניין פלוני; ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 9 (13.6.1999)). כשם שאדם זכאי לכתוב את סיפור חייו, כך זכותו להכתיב אלו היבטים בחייו יהיו חשופים ואלו יהיו שמורים עימו. במובן זה, הזכות לפרטיות "מותחת את הקו בין הפרט לבין הכלל, בין 'האני' לבין החברה. היא משרטטת מיתחם אשר בו מניחים את הפרט לנפשו, לפיתוח 'האני' שלו, בלא מעורבות של הזולת" (בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, מח(2) 456, 471 (1994)). הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט זכתה למעמד חוקתי בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 7 לחוק היסוד); ועוד קודם לכן עוגנה במפורש בחוק הגנת הפרטיות,
--- סוף עמוד 71 ---
התשמ"א-1981. ויודגש כי הזכות לפרטיות איננה אך ביטוי לכבוד האדם, ומקובל לראותה גם כאחת מן הזכויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל (רע"א 2558/16 פלונית נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, [פורסם בנבו] פסקה 39 (5.11.2017)); קיומה הכרחי לקיומו של משטר דמוקרטי תקין, להבטחת יחסי אמון בין אנשים ולשם חיי קהילה נאותים (עניין פלוני, בעמ' 737 ו-741).
5. בהינתן מעמדה הרם של הזכות לפרטיות, ניכרת הפגיעה הקשה שטמונה בעצם מתן סמכות לממשלה (ובהתאם לשב"כ) לקיים מעקב מגעים. המדובר בסמכות גורפת וחריגה בהיקפה, המאפשרת לאסוף, לעבד ולשמור מידע טכנולוגי הנוגע לאדם – רק משום שהוא אובחן כחולה בקורונה או שהה בקרבת אדם חולה. מידע טכנולוגי מצטבר, ובתוך כך נתוני מיקום, עלולים לחשוף את "השובל הייחודי" שכל אדם מותיר אחריו, באופן שמאפשר נגישות למידע אישי ביותר – לרבות קשרים אישיים ומפגשים חברתיים (ראו בהקשר דומה: מיכאל בירנהק מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה 170-169 (התשע"א), להלן: בירנהק מרחב פרטי); ולדברים נודעת חומרה יתרה, כאשר ההקשר נוגע למידע רפואי שהוא סודי מטבעו ונחלתו של הפרט. נוסף על כך, מאחר שנראה כי לצורך ביצוע החוק עושה השב"כ שימוש במאגר מידע "קיים" שעד כה שימש אך ורק לצרכים ביטחוניים חיוניים ודחופים, להבדיל ממאגר חדש שנתפר למידותיו של החוק – ישנה אפשרות כי מעקב המגעים מסתמך על מידע רחב מהדרוש לצורך העניין.