הפגיעה בפרטיות מתעצמת לנוכח זהות הגורם שאוסף את המידע – הריבון. המדינה נחשבת באופן מסורתי לאחד הגורמים העיקריים (גם אם לא היחיד) שמאיים על הזכות לפרטיות, על רקע הכוח העודף שמרוכז בידיה לכתחילה. מכאן, שפגיעה בפרטיות מצד המדינה היא לכאורה חמורה מפגיעה בזכות שנעשית במישור הבינאישי או הצרכני; על אחת כמה וכמה בענייננו, מקום שהפגיעה היא באמצעות ארגון ביטחוני שמעצם טיבו פועל תחת מעטה סודיות. בנוסף, מעקב המגעים נעשה באופן כפוי מבלי שנדרשת הסכמה של החולה (עניין בן מאיר, פסקה 38); אם לא די באמור, מדובר במעקב חשאי, הנסמך על "מידע טכנולוגי" שנאסף לכתחילה לצרכים ביטחוניים – מבלי שביכולתו של החולה למנוע את עצם החיפוש, ובלא שהוא חשוף להיקף המידע שנמסר על אודותיו. ויוער אגב כך כי לממד ההסכמה חשיבות רבה בבחינת הפגיעה בפרטיות (סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות).
--- סוף עמוד 72 ---
יתר על כן, לאיכוני השב"כ נלווית פגיעה תודעתית קשה. המסר הטמון בשימוש בכלי זה הוא שכל תושב ואזרח בישראל מצוי במעקב מתמיד, משל היה דמות בספרו של ג'ורג' אורוול "1984". עצם האפשרות של השימוש באיכוני השב"כ יוצרת תחושת מעקב ואפקט של משטור ("המבט הממשמע", כלשון הוגה הדעות מישל פוקו) – ולכך השלכות אף במישור החירות של הפרט, שכן ההנחה היא שהוא יימנע מלפעול בחופשיות תחת עיניו הפקוחות של המשטר (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 לחוות דעת של הנשיאה (בדימ') ד' ביניש (28.5.2012)); מיכאל בירנהק "פרטיות במשבר: הנדסה חוקתית והנדסת פרטיות" משפט וממשל 11 (צפוי להתפרסם ב-2021), להלן: בירנהק "פרטיות במשבר"). זאת ועוד. משעה שהחל להיעשות שימוש תדיר ויומיומי באיכוני השב"כ לצורך איתור מגעים עם חולים מאומתים, קיים חשש ממשי כי הדבר יוביל למדרון חלקלק והשימוש בכלי יתרחב למישורים נוספים – בין בשגגה בין ביד מכוונת (עניין בן מאיר, פסקה 37). החשש גובר מקום שמעקב המגעים מבוסס לפי הנמסר על מאגר ריכוזי שמצוי בידי גורם אחד – השב"כ, שמעצם טיבו פועל בחוסר שקיפות ולכתחילה הוקם למען מטרה אחרת.
6. לצד הפגיעה בפרטיות, שימוש בכלי טכנולוגי ביטחוני למעקב אחר אזרחים נחזה כלא פחות מרעידת אדמה ליסודות המשטר הדמוקרטי שבו אנו חיים. משטר דמוקרטי נשען מעצם טיבו וטבעו על אמון וכבוד שבין הממשל לאזרחיו, ומעקב מגעים כפוי באמצעות יכולות טכנולוגיות חשאיות יש בו כדי לערער את אלה. "השתתפותו של הפרט בחברה, נכונותו לתפקד כפרט השומר על כללי החברה וחוקיה, כפרט הנכון להתערב ולתרום, מותנית בידיעתו כי נתון לו גם מרחב פרטי שבו עושה הוא כבשלו ושבידיו השליטה המלאה על הנעשה בו, כל עוד אין הדבר סותר את חוקיה המחייבים של החברה" (עע"מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות, [פורסם בנבו] פסקה 41 (19.5.2009)). לכן, מקום שבו מצטמצם באופן משמעותי המרחב הפרטי של האזרח, אין להיפלא אם יגיב בדרך של צמצום מעורבותו החיובית בחברה. יוער בהקשר זה כי בכתבי הטענות של הצדדים הועלו דוגמאות לחוסר שיתוף פעולה של חלק מהציבור עם המאבק בקורונה, למשל בדמות הותרת הטלפון הסלולארי בבית בעת היציאה למרחב הציבורי – ולא מן הנמנע כי מדובר בשיקוף של משבר אמון שיסודו בשימוש באיכוני השב"כ. זאת ועוד. הקניית סמכות לשב"כ לבצע מעקב אחר אזרחים שנדבקו בקורונה מהווה סטייה רבתי מפעילותו הרגילה של גוף זה, ואף בכך יש משום ערעור של יסודות המשטר הדמוקרטי (ראו סעיף 7(ב) לחוק השב"כ; עניין בן מאיר, פסקאות 21-20). וכאן המקום להדגיש כי