החוקר המשיך ושאל את הנאשמת "האם עבדת בעבודה נוספת או לא, השאלה מאוד פשוטה?" ותשובתה "כשהשתחררתי מהמשטרה ניסיתי לעבוד בחברת חשמל אבל לא הצלחתי" (שורה 34), ובהמשך אמרה "אני לא עבדתי אפילו יום אחד ולפני זה וכשהגשתי בקשה לור"מ והחליטו להפריש אותי אני אז ניסיתי למצוא לעצמי עבודה וניסיתי ללמד במכללת אקדמון ואז עזבתי. אני לימדתי כשמונה שיעורים אפילו פחות. אני נעלמתי להם וזהו" (שורות 34-37). כשנשאלה "מישהו אישר לך את העבודה באקדמון בעת שהיית שוטרת?", השיבה "אני קיבלתי מהמשטרה הודעה שאני פורשת לשאלתך לא הייתי עדיין פנסיונרית ואז חשבתי להתחיל להשתלב בעבודה כדי לפרנס את הילדים שלי" (שורות 38-40). עוד נשאלה "מתי קיבלת את ההודעה שאת פורשת מהמשטרה אחרי שהועדה החליטה להפריש אותך?", ותשובתה "לא זוכרת. זה היה בועדה שבה אמרו לי שאני פורשת אבל לקח הרבה זמן עד שהפרישו אותי. לציין שאני אדם חולה ובשבילי זמן זה יחסי ובשבילי יכול היות שעשרה ימים זה זמן ארוך ויכול להיות חודשים או יום" (שורות 41-45).
בנוגע לקבלת שכר ממכללת אקדמון, אמרה הנאשמת (שורות 46-48):
"שאלה: האם את קיבלת שכר עבור העבודה שלך באקדמון?
תשובה: בטח שקיבלתי ואף שילמתי על זה מס ואפשר להוכיח את זה. לשאלתך אני לא קיבלתי תלוש שכר אלא זה היה צ'יק שהפקדתי"
לאחר שהנאשמת הודתה בפני החוקר, שקיבלה שכר בגין עבודתה במכללת אקדמון, החוקר שב ושאל אותה "האם היה לך אישור מהמשטרה לעסוק בעבודה נוספת?", ותשובת הנאשמת "אני לא זוכרת אם יש אישור או היה אישור. אני זוכרת שק", ובהמשך אמרה "...רווחה אמרה לי ואז אני מילאתי טופס ולא זוכרת מה איתו" (שורות 62-64). הנאשמת אף נשאלה "האם הצהרת בפני הממונים שלך במשטרה או בפני הגורמים הרלוונטיים במשטרה אודות העבודה הנוספת שלך באקדמון?" ותשובתה "אני הייתי אצל אלברט אסרף המפקד שלי" וכי "אני אמרתי לו שאני מנסה להשתלב בעבודה במכללת אקדמון" והוסיפה "... אני לא זוכרת שהגשתי תצהיר שאני עובדת באקדמון" (שורות 67-68).
--- סוף עמוד 138 ---
מדברי הנאשמת עולה, שהיא הייתה מודעת לכך, שבהיותה שוטרת, עליה לקבל אישור מהמשטרה לעבודה נוספת, ובכדי להתגבר על חובתה זו, השיבה לחוקר, "ואז אני מילאתי טופס", וכי עדכנה את המפקד שלה "שאני מנסה להשתלב בעבודה במכללת אקדמון".
החוקר המשיך ושאל את הנאשמת "אני אומר לך שאת עבדת באקדמון ולמרות האמור את הגשת תצהיר כוזב למשטרה ובו הצהרת שעבודתך במשטרה הינה עבודתך היחידה, תגובתך?", ותשובתה הייתה "לא יכול להיות שזה הזמן שבו גם עבדתי באקדמון. אני לא זוכרת מתי הגשתי את התצהיר הזה" (שורות 69-72). הנאשמת מנסה לחלץ עצמה מהתסבוכת אליה נקלעה, באמצעות מתן תשובות כלליות וסתמיות – "לא זוכרת", "לא יכול להיות".