"אתה בהתחלה אומר לי את חיפשת במסוף משום שכתוב 'חיפשתי במסוף', אבל מסוף, אתה היית אצלי במשרד פעם? אתה יודע מה זה מסוף? בתוך מערכת המסוף יש גם אינטרנט, ופה אני אומרת "אני חיפשתי באינטרנט", אני זוכרת שאני חיפשתי באינטרנט..."
התובע ביקש מהנאשמת לומר, איזה גרסה מתוך הגרסאות שמסרה בעניין הכניסה למערכת המשטרתית, היא הנכונה, והפעם הנאשמת הודתה שכן נכנסה למערכת המשטרתית, אך הוסיפה שהדבר נעשה "ברשות" (עמ' 263, שורות 29-32):
"ש. לא נכנסת למערכות המשטרתיות?
ת. נכנסתי למערכת משטרתית ברשות. כן.
ש. אז נכנסת ברשות?
ת. כן"
ובהמשך (עמ' 264, שורות 1-2):
"ש. מי אמר לך תיכנסי למערכת המשטרתית על תאונה שלך?
ת. התקשרתי למחלקת תאונות, לבוחנים, והם אמרו לי מה לעשות"
הנאשמת סתרה עצמה פעם אחר פעם, תוך שהעלתה גרסאות כבושות, ללא כל הסבר, ומבלי כל תמיכה ראייתית לכך.
בחקירתה במח"ש, ת/23, נשאלה הנאשמת ע"י החוקרת, בנוגע לצוואה המזויפת: "ש. כל פעם שקורה לך משהו בחיים הפרטיים את בודקת במערכת המשטרתית. זו לא פעם ראשונה, את יודעת למה אני מתכונת ואת לא בחורה טיפשה, את יודעת שיש לך את היכולת להיכנס לפרטים של אנשים, זו חדירה לפרטיות של אנשים, אסור", ותשובת הנאשמת התייחסה למשפחת יאנקיס, באומרה: "הסכמתי איתך כבר אז" (ת/23, שורות 313-316).
מסקנתי מכל הנ"ל היא, שלמרות כל שלל הגרסאות של הנאשמת, אין כל ספק שהיא אכן נכנסה למערכות המשטרתיות, וביררה פרטים אודות משפחת יאנקיס, וזאת ללא כל אישור, ותוך ניצול מעמדה ונגישותה למערכות המשטרה.
בנוגע לסתירה עליה הצבעתי לעיל, אם הנאשמת קיבלה את מספר הטלפון של דוד מיכאל משוטר פנסיונר של המשטרה או מעורך-דין, נשאלה (עמ' 267, שורות 3-16):
"ש. האם את זוכרת שאמרת במח"ש שעו"ד אלמוני הוא זה שנתן לך את הטלפון?
ת. כשיצאתי מהחקירה אני זוכרת שהייתי במצב מאוד קשה, ועוד שאלו אותי, ועוד אחר"כ קיבלתי את החומר חקירה, נזכרתי שמישהו שנתן לי, שזה מישהו שעובד אצל עו"ד ניצה כהן, הוא לא עו"ד, הוא בא בתור עו"ד תמיד, כי יש דוחות שהוא מנהל שם. קוראים לו גבע.
--- סוף עמוד 179 ---
ש. זה די מדהים, כיוון שאת הקורות חיים שלך את לא זוכרת, בחקירה לא זכרת את שם עורך הדין, וב-2019 את אומרת לי שקוראים לו גבע.
ת. משום שכשאני קראתי את חומר החקירה אני קראתי ואז נזכרתי בשם של הבן אדם, מה הבעיה? אם הייתי רוצה הייתי יכולה לשבת ולהתכונן ולתת לך סתם תשובות.