מסקנתי היא, שהמילים הנ"ל הן מילותיה של רונית, והיא אמרה אותם מרצונה הטוב והחופשי. רונית אף הדגישה, שהיא לא קיבלה מהנאשמת כל תמורה בעד חתימתה על הצוואה, וכדבריה "שום דבר, אפילו לא סוכרייה. אני לא עשיתי את זה למטרות כאלו. אני הייתי הכי טבעית בעולם. החתימה הייתה בגלל מירה החברה" (שורות 41-42).
--- סוף עמוד 23 ---
בהמשך נשאלה אם מאז האירוע שמעה מהנאשם או הנאשמת משהו בנוגע למשפט המתנהל בעניין הצוואה, והשיבה שהנאשם מעולם לא דיבר איתה, ואילו הנאשמת "אמרה לי שיש מישהו שטוען שהוא קרוב משפחה של אדית ושעושים בירור אם זה אכן קרוב שלה" (שורות 58-61). רונית הוסיפה, שהנאשמת לא אמרה או תדרכה אותה כיצד להגיב אם ישאלו אותה לגבי הצוואה "אפילו לא פעם אחת" (שורות 63-65), ושאת גרסתה הקודמת מסרה ללא תדרוך, כי "זה משהו שיצא ממני כך" (שורות 66-68). כשנשאלה "למה אמרת דברים שהם לא נכונים מיוזמתך אם הדבר בעיניך אינו בעייתי?", השיבה ש "יכול להיות שהרגשתי כבר במעמד החתימה שיש משהו שהוא לא בסדר ולכן אמרתי מה שאמרתי ואני פחדתי להסתבך" (שורות 69-71).
הצוואה הוצגה לרונית שוב, והיא נשאלה אם חתימת המנוחה על הדף השני הייתה חתומה כבר כשהנאשמת הביאה את המסמך לביתה, ותשובתה: "כן החתימה של אדית כבר הייתה על המסמך", והיא השיבה בשלילה לשאלה, אם ראתה את המנוחה חותמת על אותו מסמך לפני כן (שורות 75-79).
בחקירה זו התברר, שאין זו הפעם הראשונה שרונית ובתה אתי חותמות עבור הנאשמת על צוואה: רונית ציינה, שבעבר חתמה כעדה על צוואתו של יוסף כרסנטי ז"ל, אביהם של הנאשמים, לאחר שביקש ממנה זאת, כאשר לדבריה "לציין שאני בעצמי מטפלת ביוסף ...אני ואיתי חתמנו על הצוואה בבית של מירה בנוכחות האבא יוסף" (שורות 85-89).
רונית נשאלה ע"י "למה בחרת לספר את האמת אחרי שדיברתי איתך אחרי החקירה הראשונה?", והשיבה (שורות 80-83):
"אני הבנתי במי מדובר ולא רציתי להסתבך בשביל אף אחד. מה שעשיתי אני והבת שלי זה היה כי סמכתי על מירה. היא חברה שלי ויקרה לי ולא חשבתי שהיא עושה לי רע. אני מרגישה כרגע נורא לגביה"
וסיימה את חקירתה במילים: "חבל שאני פה ואני מצטערת מאוד ומתחרטת על מה שקרה" (שורה 91).
דבריה של רונית בחקירה זו משתלבים היטב עם חומר הראיות האובייקטיבי, כגון איכוני הטלפונים, מועדי הפטירה ועוד, עליהם עמדתי לעיל, ואני מקבל את דבריה, ומעדיפם על עדותה בבית המשפט.