לאחר החקירה, ועוד באותו יום, כפי שיפורט להלן, רונית הודתה שלמעשה חתמה על הצוואה בביתה שלה, לבקשתה של הנאשמת, ושהיא לא סיפרה אמת לגבי נסיבות החתימה מהסיבה ש- "לא הבנתי את ההבדל בעניין הזה" כלשונה (ת/6, שורות 22-23).
27. חקירה שניה של רונית רוזנצוייג במח"ש ביום 8.6.15 – ת/6:
--- סוף עמוד 22 ---
לאחר סיום החקירה הראשונה של רונית, בשעה 16:04 (ת/5, שורה 218), חזרו רונית והחוקר חסן שוב לחדר החקירות, לאחר שבוצעה ביניהם שיחה בעל פה, שלפי דברי החוקר, הוא הבהיר לה, שבידיו ראיות לכך שהיא מסרה גרסת שקר קודם לכן, וכי ניתנת לה "הזדמנות לספר את האמת", וכך סיפרה בחקירתה זו (שורות 18-22):
"אני לא חתמתי על הצוואה בביתה של אידית, לא אני ולא הבת שלי. מה שקרה זה שמירי כרסנטי הגיעה אלינו הביתה עם הצוואה שהראית לי בחקירה הקודמת והיא אמרה לנו שהמנוחה הורישה לה את הבית. אני לא בטוחה אם אמרה שהיא נפטרה או לא אבל כן היא אמרה לי שאדית הורישה לה את הבית ולכן ביקשה את העזרה שלנו לחתום על הצוואה. ואז אני והבת שלי חתמנו על הצוואה בבית שלנו"
גרסה זו של רונית מתיישבת עם איכוני הטלפון שנערכו לה, אליהם התייחסתי לעיל, ושלפיהם שהתה רונית בטירת הכרמל משך כל יום 20.9.13 .
לדברי רונית, "אני רוצה להגיד שאני מצטערת על זה שלא סיפרתי את האמת בחקירה הקודמת ולא הבנתי את ההבדל בעניין זה" (שורות 22-23), והוסיפה "שכל מה שמסרתי מעבר לזה היה אמת. אני כן הכרתי את אידית דרך מלכה ואני כן הייתי אצלה בבית" (שורות 24-25). בנוגע לבתה אתי סיפרה: "הבת שלי לא קשורה לדבר ולא יודעת כלום, אני זו שאמרתי לה לחתום" (שורות 31-32) וכי "הבת שלי איתי בכלל לא הייתה בביתה של אידית והיא לא מכירה את אידית בכלל ואני לא חושבת שהיא ראתה אותה אי פעם" (שורות 26-27).
רונית נשאלה אם היא הגיעה לביתה של המנוחה לאחר פטירתה, ולאחר שחתמו על הצוואה (שורות 46-47) ותשובתה: "כן אנחנו הגענו עם מירה לדירה" (שורות 48; 56-57), וכשיצאו מהבית, הנאשמת "יצאה עם קלסר אחד נראה לי בצבע ורוד" (שורה 49).
רונית נשאלה "איך יכול להיות שאת חותמת על הצוואה לא בנוכחות אידית ולא בנוכחות עו"ד?" ותשובתה "אני לא חשבתי לרגע שזה משהו לא טוב ולכן חתמתי כך כטובה לחברה, אני מאוד מעריכה את מירה והיא יקרה לי ולכן עשיתי לה טובה וחתמתי" (שורות 36-38) והוסיפה "...סמכתי על מירה..." (שורות 80-83) – לעניין זה התייחסתי לעיל, כאשר הסנגורים טענו שנושא עשיית הטובה לנאשמת היה בבחינת הדרכה, כאשר רונית מדגישה ומסבירה את נושא חתימתה על הצוואה לא רק במילה "טובה לחברה", אלא תוך מתן הסבר: מעריכה אותה, יקרה לי, סמכתי עליה.