בעדותה הראשית בבית המשפט נשאלה הנאשמת "ש. יש כאן טענה בכתב האישום שאת ערכת ב 22.04.14 בשעות הבוקר, בעודך משוחחת בטלפון עם הנאשם 2 בדיקה במאגר הנתונים ..." ותשובתה הייתה (מעמ' 236 שורה 29 עד עמ' 237 שורה 5): "ת. ...אני יודעת שכשדיברתי בטלפון וזה היה התפקיד שלי, לסדר את התיקים בתיקייה, הטלפון יכול להיות ברמקול, ...כשאתה רוצה לחפש ואתה רוצה גם לעזור לעו"ד שנכנס, אז אתה מדבר בקול רם ... כשאתה מחפש ואני מדברת, ואנשים, כל היחידה שלי במחשב פתוח מקודדים מה שבא להם, יכול להיות שהם קודדו ואני יצאת אשמה (צועקת)" -
--- סוף עמוד 80 ---
הנאשמת הוסיפה אופי חדש לרצונה העז שבית המשפט יקבל את דבריה, והפעם עשתה זאת באמצעות צעקות - התנהגותה והתנהלותה של הנאשמת מעידים על חוסר האמינות שלה, ודבריה לא התיישבו לא רק עם דברי עדים רבים, ולא רק עם ראיות רבות, אלא גם עם דבריה שלה, שעה שסתרה עצמה פעם אחר פעם, כמפורט בהכרעת דין זו. גם הניסיון של הנאשמת לייחס לאדם אחר בלשכת התביעות את החיפוש אחר גב' גלסברג, הוא טיעון מופרך, שהרי קיימת סמיכות זמנים בין בדיקותיה לבין בדיקות אחיה, ולא הובאה כל ראיה שמי מאנשי לשכת התביעות היה לו עניין כלשהו בבדיקות אודות אותה גברת, מלבד הנאשמת. הנאשמת נשאלה וענתה בעניין הבדיקות במערכת המשטרתית אודות גב' גלסברג, כדלקמן (מעמ' 283 שורה 29 עד עמ' 285 שורה 17):
"ש. לפי ת/3 יש ראיה לזה שבדקו את הגב' רות גלסברג, בדקו במסוף המשטרתי, ומי שבדק, זו את?
ת. תקשיב. אמרתי פה בביהמ"ש בפרוטוקול, שאני הייתי או לא הייתי או כן הייתי או השארת פתקים על השולחן. הכרטיס שלי הסתובב בלשכת תביעות. כולם השתמשו. היו עורכי דין שיכולים לבוא ולהוציא הרשעות קודמות דרך המחשב. לא הייתי שם. ייתכן שעל השולחן שלי היו הרבה פתקים. הייתה לי שם מפקדת שהתעללה וחיפשה אותי. יש על זה קובלנה. היא נתנה את הקוד שלי לכל עובדי הלשכה. כל אחד יכול היה לחפש את זה. יבואו לפה שוטרים שיעידו, שהיא נתנה להם פנקסים, ואת הקוד שלי, כי לא הייתי בעבודה, שישתמשו בקוד של מירה.
ש. לא את בדקת את הגב' רות גלסברג? זה כן או לא?
ת. בדקתי מאז שהתגייסתי בדקתי אנשים כי ביקשו ממני, כי הייתי צריכה לחפש אנשים, ותאתרי את האנשים ונתנו לי את המסוף. אין מקום שבו לא חיפשתי. למה שאני אחפש אותה ואת רות גלסברג? בדקתי הרבה אנשים. אני לא זוכרת. אני לא יודעת שבדקתי אותה. אני לא זוכרת.