מילס המשיך וסיפר בבית המשפט, שהוא התוודע לקפדנות של המנוחה, ולדרך בה היא מתעדת דברים, כשנוצר בינו לבינה קשר בתקופה מאוחרת יותר (עמ' 71, שורות 12-14; עמ' 84, 3-5), והוסיף, שבמהלך השיחות ביניהם היא ציינה בפניו "שכדאי תמיד לתעד כל דבר שאתה עושה
--- סוף עמוד 10 ---
לשם כל צורך שיקרה בעתיד", והציגה לו "ערימת מחברות", והיא דפדפה בהן עד שהגיעה לתאריך מסוים והראתה לו תיעוד של מה עשה בתאריך זה (עמ' 71, שורות 15-17 ;עמ' 81, 29-32). מילס המשיך וטען, שהמנוחה תיעדה כל דבר "החל מסדר יום רגיל, שהיא קמה בבוקר בשעה מסוימת, עלתה לאוטובוס ושילמה עשרה שקלים וכמה אגורות, נכנסה לסופר וקנתה קוטג' שעלה ככה וככה, מן התנהלות שלא נראתה לי טבעית. בתוך זה עלו כל מיני ציוני דרך אחרים של איזשהו פרח שצמח והיא תוהה מהו ומיהו..." (עמ' 71, שורות 17-20).
ת/46 – ביום 14.8.2000 רכשה המנוחה חלקת קבר, וזה היה כ- 13.5 שנים בטרם פטירתה, והיא אף שילמה עבור סידורי הקבורה, וכן ציינה מה יהיה תוכן הכיתוב על המצבה – בכל אלה יש כדי לחזק את תיאור המנוחה, כאדם קפדן שדאג לרשום כל דבר בחייו, מהפשוט והלא חשוב, ועד לחשוב ביותר.
ת/60 – האלפון ופנקסי הטלפונים של המנוחה: מתועדים בהם אנשי הקשר, כולל אנשי מקצוע, רופאים וכו', וכן מתויקים בהם כרטיסי ביקור שונים. השמות מופיעים בכתב ידה של המנוחה, בעברית ובאנגלית, לפי סדר הא', ב', ובין היתר רשומים בספר הטלפונים הנ"ל שמו וכתובת משרדו של עו"ד סולומון, וכן שמו ומספר הטלפון של מר עציון אביטל, בן דודה של המנוחה. בעדותו בפניי אישר מר אביטל, שאכן מדובר במספר הטלפון שלו (עמ' 370, שורות 10-11):
"ש. אני מראה לך את ת/60 – אלפון ופנקסי טלפון שמסומנים, שחלקם אתה הבאת וחלקם החוקרים סימנו. כשפותחים באות א' מה כתוב למעלה?
ת. אביטל הולץ עציון – 9923312 "
על אף הדקדקנות של המנוחה, ורישום כל דבר בחייה, עיון בספר הטלפונים הנ"ל מעלה, שלא מופיעים בו שמות ופרטי מי משני הנאשמים, וכן לא מופיעה בו שם אימם המנוחה של הנאשמים, ולא שמות ופרטי שתי העדות החתומות על צוואת המנוחה הנטענת. אין גם זכר בכל התיעוד המדוייק של המנוחה, לצוואה המתוארת בכתב האישום, זאת שעה שישנו תיעוד לצוואות אימה ואחיה, וכן יש תיעוד לחוזים ומסמכים אחרים. גם העד אביטל עציון לא הכיר מי ממשפחת הנאשמים לפני פטירת המנוחה (עמ' 370, שורות 24-29), וכשחיפש בספרי הטלפונים של המנוחה אנשי קשר, כדי להזמינם ללווייתה, לא מצא את השם כרסנטי, לא בעברית ולא באנגלית (עמ' 371, שורות 12-19). העד גם לא הכיר את אתי או רונית רוזנצוייג (עמ' 372, שורות 6-9). העד הוסיף ואמר, שכאשר היה בדירת המנוחה, הוא חיפש העתק או מסמך כלשהו של צוואה: "מאחר והיא הייתה מאד מסודרת, קיוויתי שיש שם משהו כזה ולא מצאתי" (עמ' 372, שורות 3-5).