באוגוסט נכנסנו לחפור את החשמל.
אני מראה לביהמ"ש מדובר בברזנט, אני מראה שהכל פה אילתורים, ובצד שמאל ובצד ימין מראה על מדפים שעומדים על הרצפה ודלתות הזזה
--- סוף עמוד 51 ---
מאולתרות. וחוץ מזה אפשר לראות את הציוד ה"יקר" שהיה. זה לא עושה לי טוב לראות איך הכלים נשמרו שם.
אני מפנה לנספח 20 לכתב התביעה, תמונה צבעונית, שכאשר רואים את החפירות ומנגד את הציוד מהמחסן המאולתר שעדין לא פורק. שלב ב' כבר לא היתה אפשרות לעשות חפירות.
ש. זה קפה סמדר וזה החפירות?
ת. כן. תמונה נוספת רואים פועלים, מדובר בתמונה מאוגוסט 2016. הקפה היה סגור ועבדו בכלל מאחורה.
ש. זה המדפים?
ת. היינו חייבים לפרק אותם"
161. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. מהתרשמותי הבלתי אמצעית מכלל התמונות שהוצגו לפניי עולה כי אכן אין מדובר במחסן אלא במדפים שלצדם עמדו תריסים מאולתרים. "הקירוי" נעשה באמצעות יריעת ברזנט. כן התרשמתי כי התובעים לא השכילו להציג כל פגיעה מסוג כלשהו בציוד שברשותם.
בשולי עניין זה יוער כי נברתי בכלל החומרים הרבים שצורפו לתיק ולא מצאתי כי התובעים העלו טענות כלשהן בדבר העבודות שנעשו במתחם עובר להגשת כתב התביעה.
162. בחקירתו מבהיר חגי כי אין מקום לטענה בדבר חסימת בית הקפה, כפי שאין מקום לטענה בדבר הארכת הדרך והטענה בדבר הריסת הציוד היקר של התובעים והפריצה לחצריהם שלא כדין.
163. העדות הזו משלבת היטב גם עם עדותו של נדב בעניין, שלא נסתרה, כמפורט לעיל.
מעמדו של אמנון וידן בעמותה והאם ניתן לחייבו באופן אישי תוך כדי הרמת מסך?
164. מעמדו של אמנון במכון דווידסון הוא כשל עובד (בכיר ככל שיהיה במכון) הפועל לטובתו של המכון. לא הוכח כי אמנון פעל שלא כדין וממניעים אישיים וממילא לא חלים הכללים של הרמת מסך.
165. בהקשר זה אפנה לקביעה בסע' 165 לכתב התביעה, הקובעת כי אמנון הוא "שורש הרע" וכי גם אם הוא מוגן כעובד העמותה הרי שהוא הגורם להחלטות שפגעו בתובעים.
לעומת זאת, בסע' 151 לכתב התביעה מובהר כי:
--- סוף עמוד 52 ---
"וכל שעמד לנגד עיניהם (של הנתבעים. י. פ.) היתה טובת הנתבעים בלבד".
כלומר: גם לתובעים ברור שאמנון פעל לטובת האינטרסים של הנתבעים.
166. פסק הדין שצוטט ע"י ב"כ התובעים (בסע' 354 לכתב התביעה) ביחס להרמת מסך בעמותה הוא פסק הדין בדמ"ר (ת"א) 1842-10 צחי גרינברג נ' עמותה לקידום הכדורסל בנתניה (פורסם ב"נבו") ועניינו בנשיאת חבר בעמותה בחובות העמותה. פסק הדין מצטט בהסכמה את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 823/90, סיעת בת ים 1 נגד מבקר המדינה, פ"ד מד2, עמ' 692, הקובע כי - "חובה של העמותה כשלעצמו הוא חובה שלה ולא של חבריה".