7א. (א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה...
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
130. בית הדין הארצי התייחס לקביעת שיעור הפיצוי כך (עניין פלאפון):
"סעיף 7א' לחוק קובע את שיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק, ואף קובע שיעור מוגדל ככל שמוכח כי הנתבע פרסם את הדברים 'בכוונה לפגוע'. אשר לשיעור הפיצוי נקבע בפסיקה, כי 'בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית... בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו, ובהתנהגות הצדדים' (רע"א 4740/00 אמר נ. יוסף, פ"ד נה(5) 510, 524 (2001); כן ראו את סעיף 19 לחוק). עוד הובהר בפסיקה כי תכליות הפיצוי על פגיעת לשון הרע כוללות הן את השבת המצב לקדמותו (המטרה התרופתית); הן סנקציה כלפי המעוול (המטרה העונשית); והן העברת מסר חינוכי מרתיע כלפי כלל הציבור (עניין נודלמן)."
131. על פי הפסיקה, וכפי העולה אף מטענות הנתבע 1, קיימים שני מסלולים חלופיים לפסיקת פיצויים בגין לשון הרע, פסיקתי וסטטוטורי, כפי שפורט על ידי בית המשפט העליון בע"א 7426/14 פלונית - אורי דניאל [פורסם בנבו] (14.3.16) (להלן – עניין אורי דניאל):
"אומדן הנזק וקביעת גובה הפיצוי בדיני לשון הרע אינן משימות פשוטות, ואמות המידה המנחות לעניין גובה הפיצויים פורטו בהרחבה בעניין שרנסקי (...). בין יתר השיקולים ניתן למנות את מידת הפגיעה בהיבט הרכושי ובהיבט האישי של שמו הטוב של הנפגע, וכן את מידת הפסול בהתנהגותו של המפרסם. המחוקק היה ער לקושי בכימות הנזק, והוסיף בחוק איסור לשון הרע אפשרות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק...
...הפיצוי ללא הוכחת נזק ב'מסלול הסטטוטורי' הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אינו מונע מבית המשפט לילך במקום זאת ב'מסלול הפסיקתי' הרגיל ולפסוק פיצוי בגין נזק ממוני ובלתי ממוני בסכום העולה על זה הקבוע בסעיף 7א לחוק (...)
אדגים את האפשרויות הפתוחות בפני בית המשפט בבואו לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע. ראובן פרסם לשון הרע והכפיש את שמו של שמעון, "שלא בכוונה לפגוע", בשני אירועים שונים ונפרדים. על פי המסלול הסטטוטורי, רשאי בית המשפט לחייב את ראובן בסכום מקסימלי של 50,000 ₪ (בצירוף הצמדה) בגין כל פרסום, וזאת גם אם לא עלה בידי שמעון להוכיח את הנזק שנגרם לו (ס' 7א(ב)). לחלופין (ולא במצטבר), פתוח בפני בית המשפט גם המסלול הפסיקתי. במסלול זה, יעריך בית המשפט את הנזק הכולל שנגרם לשמעון, הן נזק ממוני והן נזק לא ממוני, כאשר הפיצוי על פי מסלול זה איננו מוגבל בסכום."
132. כפי שפורט לעיל, הנתבע 1 טען כי יש לפסוק לזכותו סך של 140,000 ₪ (אשר הועמד בסה"כ על סך של 700,000 ₪ מטעמי אגרה) בגין כל אחד מן הפרסומים שפורטו באופן קונקרטי בכתב התביעה, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לחלופין, טען שיש לפסוק פיצוי על פי המסלול הפסיקתי, ולחלופי חלופין כי יש לפסוק פיצוי על פי סעיף 7א(ב).
133. הנתבע 1 לא הביא ראיות לנזקים כלכליים קונקרטיים אשר נגרמו לו כתוצאה מהפצת הפרסום, ולכל היותר פירט בתצהירו כי "לקוחות רבים לא חזרו יותר לעבוד איתי ועסקי וכן מתרגמים וספקים אחרים לא רצו יותר לשתף פעולה איתי ועסקי" (כך במקור – ח"ט), וכן כי הנזק התדמיתי האישי והעסקי למוניטין המסחרי אינו ניתן למדידה, כמו גם אבדן ההכנסות המיידיות והפוטנציאליות כתוצאה מהפרסום. מעבר לאמירות כלליות אלו, לא הובאו כל ראיות לעניין נזק לא ממוני שנגרם לו. מה גם שממילא ניכר כי תבע פיצוי במסלול זה, באופן חלופי בלבד לפיצוי העיקרי ללא הוכחת נזק. לפיכך, אנו סבורים כי הנזק שנגרם במקרה זה מצוי בגבולות הפיצוי ללא הוכחת נזק, כקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.
134. עם זאת, אין בידנו לקבל את טענת הנתבע 1 כי אין לראות במיילים הרבים שנשלחו על ידי החברה כפרסום אחד, אלא כסדרה של פרסומים רבים ועצמאיים, ובה כל מייל שהופץ לכל נמען מהווה פרסום נפרד של לשון הרע כלפי התובע, והמזכה בפיצוי על פי חוק בפני עצמו.
ראשית, לא מצאנו כי על פי ההלכה הפסוקה, מקום בו מדובר בתפוצה רחבה של פרסום מסוים לנמענים רבים, יש לפסוק פיצוי בגין כל נמען. בעניין אורי דניאל נכתב כך (ההדגשות אינן במקור – ח"ט):
"במסגרת 'המסלול הסטטוטורי', יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת 'בשל אותה לשון הרע'. לכאורה הוראת הסעיף מובנת מאליה, אך יישומה מעורר שאלות פרשניות. ניתן לשאול מהי 'אותה לשון הרע': האם ההבחנה בין פרסום אחד למספר פרסומים תלויה בתוכן הפרסום, במועדו, בזהות המפרסם או בזהות השומעים. כך למשל, האם אדם שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב"אותה לשון הרע"? למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה, ואף במקרה הנוכחי אינני נדרש להכריע בה (ראו:...). משמעות נוספת הנגזרת לכאורה מהסעיף, היא כי במקרה של שני מעוולים בצוותא, שפרסמו יחד לשון הרע, לא ניתן להטיל על כל אחד מהם פיצוי בסכום המקסימלי הנקוב בחוק.
בבע"מ 6558/15 פלוני – פלוני [פורסם בנבו] (28.10.15) (להלן – עניין פלוני) (ההדגשות אינן במקור – ח"ט) ציין בית המשפט העליון כי "הפסיקה רואה את מספר האנשים שנחשפו ללשון הרע כאחת מאמות המידה לעניין גובה הפיצוי (ראו ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ [פורסם בנבו] פ"מ ל(1) 589, 594; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, [פורסם בנבו] פסקה 57 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (2008))."
שנית, גם לאחר שעיינו בפסקי הדין הספציפיים אליהם הפנה הנתבע 1 בסיכומיו לתמיכה בטענה, לא שוכנענו כי יש לפסוק פיצוי נפרד בגין נמענים שונים, כאשר מדובר באותו פרסום.
בעמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני - פלמונית [פורסם בנבו] (19.5.14) מדובר היה בפרסומים שונים, בע"פ ובכתב, במועדים ובמקומות נפרדים, כאשר רק תוכנם המהותי היה דומה ואף לא זהה. אין הדבר דומה כלל לענייננו, עת מדובר בפרסום אחד אשר נשלח בתפוצה רחבה. כך גם מעיון בת"א (מרכז) 5699-11-10 עופר מנירב, רו"ח - אייל ויובל ארד תקשורת (1996) בע"מ [פורסם בנבו] (19.2.14) (להלן – עניין מנרב), אין לשכנענו כי יש לפסוק פיצוי בגין כל נמען בתפוצה בנפרד. אדרבה, שם הוצגו מייל וכתבה המאזכרת את אותו המייל אשר בגין כל אחד מהם נפסק פיצוי נפרד, וסה"כ שני פיצויים נפרדים. לעומת זאת, לא נפסק פיצוי עצמאי בגין משלוח אותו הפרסום הספציפי לנמעני דוא"ל שונים.
לעניין גובה הפיצוי –
135. התוצאה אפוא כי באנו לכלל מסקנה כי לפנינו הודעה אחת המהווה לשון הרע.
שוכנענו כי הפרסומים נעשו מתוך כוונה אמתית לפגוע בנתבע 1, ולפיכך הפיצוי המקסימאלי שניתן לפסוק לטובתו הוא כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע, דהיינו 100,000 ש"ח בתוספת הפרשי ההצמדה לפי סעיף 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע.
136. במקרה זה קיימים שיקולים להחמרה ולהקלה עם החברה ומר ביירון, אשר איזון ביניהם מוליכנו למסקנה כי יש לפסוק פיצוי בשיעור הנופל מגובה הפיצוי המקסימאלי האפשרי, מן הנימוקים שלהלן (וביחס אליהם ראו והשוו: עניין נודלמן; עניין פלוני; ועניין מנרב, אשר אומץ בע"א 2474/14) [פורסם בנבו].
137. שקלנו מצד אחד לקולא, את העובדה כי מצאנו שמדובר בדברי אמת; כי הפרסום בוצע בתגובה להתנהגותו של הנתבע 1, אשר מצאנו כי אכן נטל ממעסיקו סוד מסחרי ללא רשות; כי לא נמצאו בפרסום ביטויים קשים או עולבים אלא תיאור סביר, למצער בתוכן ההודעה; וכן כי לא דובר בפרסום לכלל הציבור.
138. מצד שני שקלנו לחומרה, את היקף הפרסום; ואת העובדה שהפרסום בוצע בעיקר ובאופן מכוון וספציפי כלפי מי שעשויים להיות או הינם בקשר מקצועי עם הנתבע 1, היות שיש בכך כדי להעצים את הפגיעה. יצויין כי עיינו בפסה"ד של השופט גיא הימן [ת"א 20534-06-18 נחום - קופלנד ואח' - פרץ [פורסם בנבו] (31.12.19)] אליו הפנו החברה ומר ביירון בסיכומיהם (ללא מראה מקום), והרינו להבהיר כי מסקנתו אינה כפי שנטען, בפרט לא בפן הנטען. אדרבה, נקבע כי עובדת הפרסום כלפי קבוצה ספציפית של בעלי עניין בתחום, שם בקבוצת פייסבוק ייעודית לתחום העיסוק של התובעת, היוותה שיקול דווקא לחומרא בפסיקה כנגד הנתבע. ביתר שאת אף נכתב כי חמור היה המקרה עוד יותר, אילו היה כפי שהוא בעניינו, והנתבע, האחראי לפרסום היה מתחרה בעיסוקה של התובעת.
139. לאחר שקילת כלל הנסיבות, ועיון בפסיקה בערכאות השונות, לרבות בדין הכללי, באנו לכלל מסקנה כי על החברה ומר ביירון לפצות ביחד ולחוד את הנתבע 1 בסך של 30,000 ₪. על מנת שלא יצא הנייר חסר אך נזכיר כי אחריותה השילוחית של החברה נובעת מכוח סעיף 13 לפקודת הנזיקין ("חבות מעביד") בהתאם לכלל אשר הוזכר בעניין פלאפון.
140. לא נעלם מעיננו כי הנתבע 1 ביקש שנורה אף על פרסום הודעת תיקון או הכחשה, אשר תהלום את הפרסומים וכן אף הודעות התנצלות, כמו גם צו עשה קבוע לחדול מכל פרסום מכפיש. אין בידנו להיעתר לדרישה זו.
בהתאם להכרעה שפורטה לעיל, ולפיה שוכנענו כי מחד הנתבע 1 נהג בחוסר הגינות ותום לב ביחסיו אל מול התובעת, והתובעת מאידך פרסמה לשון הרע, אשר עיקרה אמת אף אם לא חסתה תחת ההגנה נוכח תפוצתה הנרחבת; בהתאם למורכבות ההליך ונסיבותיו האמוציונאליות; כמו גם ובעיקר נוכח חלוף הזמן (שכן נוכח התנהלות הצדדים, נמשך ההליך מראשיתו בסמוך למועד היחסים ועד למתן פסה"ד חמש שנים תמימות) איננו סבורים כי אילו מן הסעדים הנ"ל רלוונטיים עוד בשלב זה. אדרבה, משהפרסום בוצע בשנת 2016, וכיום אנו נמצאים בשלהי 2020, אפשר שיהיה בו יותר נזק מתועלת. ממילא כבר נפסק כי אף מקום שבו לא הייתה אמת בפרסום, שלא כבענייננו, לא בכל מקרה יהיה טעם בפרסום תיקון או עדכון (השוו: עניין דיין).
סוף דבר
141. בהליך הראשון מתקבלת תביעת התובעת בחלקה. הנתבע 1 ישלם לתובעת את הסכומים הבאים:
א. פיצוי בגין הפרת חוק עוולות מסחריות בסך של 30,000 ₪.
ב. פיצוי בגין הפרת חובות תום הלב והנאמנות לתובעת בסך 25,000 ₪.
142. בהליך השני מתקבלת תביעת הנתבע 1. התובעת ומר ביירון ישלמו יחד ולחוד, פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע בסך 30,000 ₪.
כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת כל אחד מן ההליכים ועד לתשלום בפועל.
הנתבע 1 רשאי לקזז מן התשלום את הסכום שנפסק לטובתו.
143. על אף שבשקלול הכרעתנו יצאה התובעת, כשידה על העליונה איננו עושים צו להוצאות לטובתה, ואנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.
למסקנה זו הגענו נוכח התנהלותה של התובעת שלא על פי סדרי הדין בשני ההליכים, לרבות אופן ומועד הצגת הראיות במפתיע שלא על פי כללי המשחק הנהוגים.
זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מהמצאתו.
ניתן היום, י"ג תשרי תשפ"א, (01 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים.
נ.צ.ע. משה כהנא חנה טרכטינגוט, שופטת נ.צ.מ. מרדכי מנוביץ