ההליך השני – לשון הרע
טענות הנתבע 1
76. מר ביירון הפיץ פרסומי לשון הרע במכתב ששלח באמצעות דוא"ל לכל רשימת הקשר של הנתבע 1, בתפוצה עצומה ונרחבת לאלפי נמענים - לקוחות, מתרגמים ואנשים פרטיים, לרבות בני משפחתו, אשר ניתן היה אף לשרשרו בקלות. הפרסום נושא כותרת פוגענית המהווה לשון הרע, ותוכנו המהווה לשון הרע אף הוא, הינו פוגעני ומכפיש מתוך כוונת זדון. מדובר בהכפשות והשמצות שקריות בגין עבירות על החוק ופרסום על הגשת תלונה במשטרה.
77. על פי הנטען בסיכומים, הציטוטים שלהלן הם אלו שבעיקר מהווים לשון הרע חמורה, אשר עלולה הייתה להשפיל את הנתבע 1 בפני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג, בשל מעשים או תכונות שיוחסו לו ואף לפגוע במשרתו, עסקו, מקצועו ומשלח ידו: "לאחר סיום עבודתו... הוא נכנס לאימיילים של עובדיה, וזאת ללא קבלת רשות", "חברת ביירון הגישה תלונה במשטרה במחלקת הונאות מחשב", וכן הרושם הכללי מיתר הפרסום במיוחד בתוספת הכותרת המזהירה, כי הנתבע 1 הוא עבריין מסוכן שיש להזהר מפניו ואין לעבוד עמו.
78. הודעת הדוא"ל, לרבות תזמונה, נשלחה מתוך כוונה לפגוע בנתבע 1 ובעסקו, להשפילו, לבזותו, ולהכפיש את שמו הטוב והמוניטין העסקי שצבר בעבודה קשה, ובעיקר כדי להוביל לפגיעה בפרנסתו ובמשלח ידו במטרה לחסל את התחרות העסקית בין התובעת לבינו.
79. אף אם לא הייתה נשלחת הודעת הדוא"ל בזדון, היה על מר ביירון לבדוק טרם שליחתה שרשימות התפוצה אינן כוללות בני משפחה או נמענים לא רלוונטיים אחרים.
80. בתקופה שלאחר הפרסום, הגיבו נמענים שונים להודעת הדוא"ל ותהו על מהותה. לקוחות רבים לא חזרו לעבוד עם הנתבע 1, וספקים אחרים חדלו לשתף פעולה עמו. לנתבע 1 נגרם נזק אישי ועסקי למוניטין המסחרי, אשר אינו ניתן למדידה. אבדן ההכנסות המידיות והפוטנציאליות כתוצאה מן הפרסום הוא רחב היקף ואינו ניתן להערכה מדויקת.
81. התובעת נושאת באחריות ישירה ושילוחית לפרסומים, כמעסיקתו של מר ביירון אשר ביצע את הפרסום בפועל בשמה של התובעת, בחתימתו האישית כנושא משרה, ובהנתן ששמה של החברה מוזכר בו שבע פעמים. אחריותה של התובעת חלה ביחד ולחוד עם אחריותו של מר ביירון, בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין החל מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע המחיל את הוראות פקודת הנזיקין ביחס לאחריות שילוחית על הפרסום.
82. על כן, נטען כי הנתבע 1 זכאי לסך של 140,000 ₪ ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. לחלופין נטען כי יש לראות סכום זה כפיצוי בגין עגמת נפש, בושה ונזק כללי (כאב וסבל) שנגרם לנתבע 1 כתוצאה מהפרסומים, ולחלופי חלופין כי יש לפסוק פיצוי מתאים לפי סעיף 7א(ב) לחוק. היות שמדובר באלפי פרסומים גובה התביעה עצום, ואך בהתאם לדוגמאות שצורפו לכתב התביעה ביחס לשבעה נמענים ספציפיים, מגיע לסך של 980,000 ₪. אף על פי כן, משיקולי אגרה הועמדה התביעה על סך של 700,000 ₪.
83. כמו כן, נטען שיש להורות על פרסום הודעת תיקון או הכחשה בהתאם לסעיף 9(א)(2) במכתבים ובעיתונות, וכן הודעות התנצלות מתאימות, אשר יהלמו את חומרת הפרסומים המכפישים והשקריים שפרסם מר ביירון ואת היקפם.
84. על פי הנטען בסיכומים, מר ביירון והתובעת לא עמדו בנטל להוכיח את הגנותיהם על פי חוק.
85. ראשית, אין מדובר בפרסום בתום לב, בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע, היות שהייתה כוונה לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה. יצירת דרמטיזציה באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים מעידה על חוסר תום ליבו של המפרסם, ובפרט כשקיימת בפרסום הגזמה בולטת וחריפה. כמו כן ניתן ללמוד על כוונת המפרסם גם מן היחסים המיוחדים שבין המפרסם לנפגע כגון יחסים המלמדים על נטייה לחיסול חשבונות באמצעות הפרסום.
86. שנית, אין אינטרס ציבורי ואין מידתיות בשליחת אלפי המיילים, ויסוד זה אינו מתקיים כנדרש. מר ביירון לא בודד את הפרסום המכפיש בהתאם לטענה כי מדובר היה בנסיבות של חשיפה אפשרית לתביעות צד ג' מטעמן, אלא שלח אותו גם למתרגמים, ואף לבני משפחה של הנתבע 1. כך גם כותרת הפרסום נעדרת עניין ציבורי, בפרט באופן בו נכתבה. כמו כן, העובדה שלא התריע בזמן אמת, אלא בשהוי ניכר מלמדת כי לא היה חשוב לו להתריע אלא לפגוע בשמו הטוב, בעסקו ובמוניטין של הנתבע 1, ולפיכך אין לקבל את הטענה כי מדובר בהודעה זהירה ומתונה.
87. שלישית, לא עומדות הגנות חוק איסור לשון הרע ביחס לטענה כי לאחר סיום העסקתו נכנס למיילים של העובדים, ללא קבלת רשות. מדובר בעדות מפי השמועה. הגנת תום הלב צריכה להתבסס על עובדות נכונות, בניגוד למסקנה מהן שעלולה להיות שגויה. בענייננו התגלו הטענות כטענות כוזבות שכל מטרתן הייתה לפגוע בנתבע 1.
88. כמו כן, לא מדובר בפרט לוואי שאין בו ממש, ההאשמה החמורה כי הנתבע 1 נכנס למיילים של עובדים הינה חריפה ומוגזמת.
89. ביחס למקרה זה, חלות החזקות הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, והייתה בו כוונה לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15. שילוב המימד הפרסונאלי ותפוצתו הפונטציאלית הרחבה של הפרסום אינו מידתי וחורג מגדר הסביר באופן אובייקטיבי בנסיבות העניין. עוד נטען כי קיימים שיקולים לחומרה, בקביעת גובה הפיצוי.
טענות התובעת ומר ביירון
90. מדובר בעובד אשר קיבל גישה לנתונים ומידע של החברה, אשר תכנן במהלך עבודתו לגנוב רשימת לקוחות וספקים ולהקים באמצעותם עסק מתחרה. לאחר התפטרותו נכנס שוב ושוב ללא רשות למחשבי החברה, כפי שהודה במסגרת הסדר מותנה בפני הפרקליטות. מדובר בעבירה חמורה, המהווה עניין בעל אינטרס ציבורי. לא מדובר בחולשה רגעית, אלא בפעולות חוזרות ונשנות.
91. לא מדובר בלשון הרע, לא בכותרת ולא בתוכנו של הפרסום. מבחינה אובייקטיבית ייחוס ביצוע עבירה, לא תיחשב בכל מקרה ללשון הרע, ויש להוכיח כי הפרסום עלול היה לגרום לאחת מן ההשלכות המפורטות בחוק.
92. לחברה ולמר ביירון עומדות ההגנות הקיימות בסעיפים 14 – 15 לחוק איסור לשון הרע.
ראשית, קמה הגנת סעיף 14 לחוק, שכן כל שנכתב בפרסום הינו אמת לאמיתה, כפי שהאמינו מר ביירון והתובעת בעת הפרסום, וכפי שבדיעבד אכן הודה הנתבע 1 בביצוע עבירה פלילית. לעניין הטענה כי לא נכנס למיילים של העובדים, כפי שנכתב, נטען כי תוכן הפרסום תואם את המציאות האובייקטיבית בהתאם למכתב ההתנצלות, במסגרתו הודה כי נכנס למחשבי החברה לאחר סיום עבודתו. מעבר לכך, נטען בסיכומים כי התובע הודה בחקירתו הנגדית כי היו בידיו מיילים של עובדת שהועסקה אחריו וברי כי הללו לא היו ברשותו ברשות (פרוטוקול ע' 65 ש' 10 -12).
נוסף על האמור, הגנת סעיף 14 לחוק אינה נשללת בשל כך שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי. משאין מחלוקת על עצם החדירה למחשבי הנתבעת, אלא על עניין הפריצה למייל העובדים, הרי שמדובר בפרט לוואי אשר אינו גורע מן ההגנה המוקנית לחברה.
כמו כן, מר ביירון והחברה היו סבורים כי נוכח מעשי הנתבע 1, אשר התגלה כבלתי אמין, היה זה מחובתם ליידע באמצעות פרסום זהיר ומידתי את מי שמנהל קשרי עבודה עם החברה.
93. שנית, הפרסום בוצע בתום לב, ולא כוון לציבור הרחב, אלא למי שסברה החברה כי היה עלול להפגע ויש לו עניין בפרסום, מתוך רצון להגן על התובעת ולקוחותיה, כמו גם מתוך חשש מתביעות צד ג' מצד הנמענים במקרה שהנתבע 1 יחליט להכנס ללא רשות למחשבים שלהם ולקבל לידיו מידע רגיש. העובדה שמתוך אלפי מכותבים שניים נשלחו למי שניתן להגדיר כמקורביו של הנתבע 1 נבעה מכך שהוא אשר הוסיף אותם כאנשי קשר למערכות החברה. אילו הייתה כוונה להפיץ את הפרסום למקורביו הרי שהייתה תפוצה רחבה יותר.
94. שלישית, קמה לחברה ולמר ביירון הגנת סעיף 15(2), כלומר הייתה להם חובה לפרסם את הדברים ביחס למי שאליהם הופנה הפרסום: מבחינה אמפירית כל אחד באותו מצב היה מבצע את הפרסום, ומבחינה נורמטיבית אינטרס החברה להעביר את המידע היה כה מהותי שהצדיק את הפרסום, אף אם היה מתברר שלא מדובר באמת; תוכנו של הפרסום לא חרג מהנדרש לביצוע החובה, והכיל אינפורמציה רלוונטית ואמיתית שיש בה עניין לציבור הנמענים; העובדה כי הפרסום נעשה כלפי נמענים רבים, אינה שוללת את תום הלב היות שמדובר בקבוצה סגורה, לאחר ביצוע בדיקות מקיפות ונקיטת אמצעים סבירים על מנת לוודא את האמת שבפרסום.
95. רביעית, קמה לחברה הגנת סעיף 15(3), הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של החברה, והוא הגנה על עסק בעל מוניטין רב שנים; אין ספק כי הפרסום שמוען לספקים וללקוחות בא להגן עליהם מפני הנתבע 1 ולהגן על המוניטין של החברה, כמו גם מפני תביעות כאמור; הפרסום נשלח לקבוצות בעלות קשר עסקי רלוונטי במטרה ליידעם; ניסוח ההודעה היה מאופק ענייני ואינפורמטיבי, ולא כלל ביטויים מתלהמים, בוטים או עולבים.
96. לחלופין, ככל שלא עומדות לחברה ולמר ביירון ההגנות כאמור, בהתאם לסעיף 65 לפקודת הנזיקין נטען כי הנתבע 1 בהתנהגותו, גרם לכך שיתבצע הפרסום. על פי הפסיקה, כאשר התנהגותו של התובע (הנתבע 1 בענייננו), היא שהביאה לידי אשמו של הנתבע (החברה), רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבות הפיצויים, או להקטינם. ממילא הנתבע 1 לא הוכיח כי נגרם לו נזק מן הפרסום.
97. את תום הלב בביצוע הפרסום ואת התנהגותו של הנתבע 1 טרם הפרסום והפרובוקציות מצדו בהליך הגישור, אשר היא שהביאה בין השאר לפרסום המייל, יש להביא בחשבון גם בראי פסיקת הפיצויים.
98. כמו כן, יש להתחשב בנסיבות בהתאם לסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. מדובר בפרסום שחזר על עצמו בין נמען לנמען, אשר נעשה מתוך אמונה מלאה באמיתות הדברים.
דיון והכרעה
99. נקדים ונציין כי נוסף על המובא לעיל הועלו טענות נוספות אשר התייתר הצורך לדון בהם נוכח האמור או שאינו אמור בסיכומי התובעת ומר ביירון:
ראשית, החברה ומר ביירון טענו בכתב ההגנה לתחולת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע העוסק ב"הבעת דעה" במקביל לטענת אמת בפרסום, אולם בסיכומיהם טענו כי מדובר בטעות סופר, והכוונה הייתה לטעון לתחולת סעיף 15(3) לחוק.
שנית, כעולה מסיכומי החברה ומר ביירון, הטענות ביחס לסעיפים 4 -5 לפקודת הנזיקין, אליהם הפנו מלכתחילה בעלמא בכתב ההגנה, נזנחו.
שלישית ובדומה, גם הטענה ביחס לתחולת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע העוסק בהגשת תלונה, לא פורטה או הוזכרה בסיכומים, ואין בכך כל תמה משאינה רלוונטית להליך.
לפיכך אף לא היה צורך כי נכביר מילים ונביא את טענות הנתבע 1 לשלילת ההגנות ביחס לטענות אלה , אשר התייתר הצורך להכריע בהן כאמור.
100. כעת נפנה לבחינת הסוגיה שלפנינו, בהתאם להלכה הפסוקה, בארבעה שלבים [ע"ע (ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (להלן – עניין פלאפון)]:
"בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע"
א. שלב ראשון ושני: שאלת לשון הרע ופרסומו
101. חוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע בסעיף 1 כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
102. בעניין פלאפון, ובע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן - נתן שרנסקי [פורסם בנבו] (04.08.08) (להלן – עניין נודלמן) המוזכר בו, הובהר באשר לביטוי לשון הרע, כי המבחן שנקבע בפסיקה הינו אובייקטיבי ובהתאם לו, יש לפרש את הביטוי לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, וזאת לא רק לפי מובנם הפשוט של המילים המפורשות אלא גם על פי המסר המועבר "בין השורות" בהתאם להקשר הכולל.
103. במקרה דנן, ברורה התשתית העובדתית הניצבת לפנינו לבחינה, ואין מחלוקת כי מר ביירון פרסם בשם החברה, באמצעות הפצת הודעת דוא"ל לאלפי נמענים, בעיקר את הדברים הבאים, תחת הכותרת "אזהרה לגבי ניר שושני ואולימפוס תרגומים":
(1) הנתבע 1 נטל עותק של מסד הנתונים של חברת ביירון המהווה סוד מסחרי;
(2) לאחר סיום עבודתו נכנס ל – CRM של החברה ולאימיילים של עובדיה ללא קבלת רשות;
(3) חברת ביירון הגישה תלונה במשטרה במחלקת הונאות מחשב, המבוססת על ממצאי חוקר פרטי ולמיטב הידיעה החומר נמצא בפרקליטות;
(4) חברת ביירון נקטה בהליכים משפטיים נגד הנתבעים.
104. הפרסום בדוא"ל מייחס לנתבע 1 חוסר אמינות כלפי מעסיקתו, וכן מייחס, אם כי ספק ברמיזה, פעילות חשודה בפלילים, אשר בגינה הוגשה תלונה למשטרה. כמו כן כותרתו כוללת את המילה "אזהרה", אשר אין צורך להכביר מילים על משמעותה והתחושות המתעוררות אצל הקורא אותה, ונדמה כי די שנביא את פירושה בשפתנו:
פירוש המילה על פי אתר האינטרנט "ויקימילון" (https://he.wiktionary.org/wiki) הינו:
"הודעה לאחר שישים לב ושיימנע מן הסכנה העלולה לבוא עליו"
פירוש המילה על פי מילון אבן שושן [אברהם אבן-שושן מילון אבן-שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפים כרך שישי (פרופ' משה אזר עורך, 2003)] הינו:
"1. אתראה, צו שלא לעשות איזה דבר: 'אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה' (כתובות מו.). 'תקפה יצרה ועברה על אזהרת הדודה' (ביאליק, מאחורי ג). 2. הסבת תשומת הלב על סכנה צפויה, על איסור חמור וכדומה."
105. נדמה כי לקורא הסביר, פירוש הדבר כי עליו להישמר מפני הנתבע 1, ואף כי קיימת סכנה בהתקשרות עמו.
106. לפיכך, אנו סבורים כי דברים אלו שנכתבו מהווים לשון הרע כמשמעותו בחוק היות שיש בהם כדי "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" או "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו במשלח ידו או במקצועו".
107. נזכיר כי על מנת לקבוע שמדובר בלשון הרע, אין צורך להשתכנע שנגרמה השפלה או בזיון הלכה למעשה, אלא די בכך שיקבע כי הפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו (עניין פלאפון; עניין נודלמן; אורי שנהר דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, 121). "אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע... על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור..." (עניין נודלמן וההפניות שם).
ב. שלב שלישי: האם חלות ההגנות שבחוק
108. חוק איסור לשון הרע מונה בסעיפים 13 – 15 הגנות שבהתקיימן יקבע שאין מדובר בלשון הרע המזכה בפיצוי. על פי ההלכה הפסוקה, המחוקק הגדיר מצבים מסוימים שבהם מוצדק יהיה להעדיף את חופש הביטוי ואינטרס ציבורי על פני שם טוב וכבוד האדם, והובהר כי ההגנות נבחנות במשולב עם האמירה הפוגענית ולא במנותק ממנה, כך שהבנת עומק הדיבה וגבולותיה, הם בסיס שבלעדיו אין לבדיקת התחולה (ראו: עניין פלאפון וההפניות שם).
הגנת אמת בפרסום
109. סעיף 14 לחוק קובע את הגנת "אמת בפרסום", כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
וכך נפסק לעניין זה דנ"א 2121/12 פלוני - ד"ר אילנה דיין אורבך, סז(1) 667 (2014) (להלן – עניין דיין):
"הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמדובר באמת ובמידע שיש בו עניין לציבור. ההנחה היא כי בפרסומים מעין אלה יש תועלת חברתית וכי הם תורמים לדיון הציבורי ול"שוק הרעיונות" במידה המצדיקה הגנה, רק מקום שהם נכונים (דנ"א קראוס, בעמ' 39 (השופט ת' אור)). בנוסף, ניתן לטעון כי מקום שהפגיעה בשם הטוב נבעה מתיאור נכון של הדברים, נחלשת ההצדקה לפצות את הנפגע בגינה. זאת, כיוון שהתנהלותו היא שהולידה נזק זה וכן אין הצדקה לאפשר לו להמשיך להתהדר בשמו הטוב באותו עניין (ראו...)...
אם כן, רק שילובם של שני היסודות – אמיתות הפרסום ועניין ציבורי בו – יקים את ההגנה שבסעיף 14 לחוק.
נקודה זו אומצה גם בפסיקת בית הדין הארצי, בעניין פלאפון:
"...הגנה זו מתבססת על הנחה כי בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת (עניין דיין). בפסיקה נקבע כי 'מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום' (עניין נודלמן); על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים - האחד, כי פרסומיו היו 'אמת'; השני, כי היה בפרסומים אלו 'עניין ציבורי'".
110. אשר ליסוד הראשון של ההגנה, ה"אמת", הרחיב בית המשפט העליון כדלקמן (עניין דיין):
"סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת". הכוונה היא לאמת המשפטית. במילים אחרות, כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין.
...
יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של 'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש'.
...
בהכרעתו בשאלת אמיתות הפרסום, כבהכרעות רבות אחרות, נדרש בית המשפט להביא בחשבון כל ראיה שהוצגה לו, אשר יש בה לסייע במאמציו לעמוד על האמת העובדתית, ובלבד שמדובר בראיה קבילה. איני רואה כל טעם לחרוג מכלל זה במקרה של ראיות שנתגלו לאחר מועד הפרסום. בית המשפט אינו יכול לעצום עיניו ולהתעלם מראיות שיש בהן ללמד על אמיתות הפרסום, אך מן הטעם שהן נתגלו או באו לעולם לאחר שנעשה הפרסום. הגנת אמת הפרסום, כשמה כן היא, מתעניינת באמיתות הפרסום. ההכרעה האם מה שפורסם אמת הוא אם לאו איננה תלויה בשאלה מתי נודעה האמת. די בכך שזו האמת.
...
הגנה זו איננה מתעניינת בהלכי הרוח או בתום לבו של המפרסם (ראו...). כפי שיובהר להלן, מודעותו, בכוח או בפועל, של המפרסם לראיות החדשות ואמונתו כי הפרסום נכון עשויות להיות בעלות משקל לעניין הגנת תום הלב. בנוסף, הדבר עשוי להילקח בחשבון בעת גזירת הדין או פסיקת פיצויים (ראו, סעיף 19(2) לחוק). לשיקולים אלה אין מקום בעת בחינת התקיימות הגנת אמת הפרסום."
111. בכדי לבחון יסוד זה במקרה שלפנינו, נתייחס לפרסום על חלקיו, כפי שפורטו לעיל.
א. באשר לנטילת עותק של מסד הנתונים המהווה סוד מסחרי, כבר פסקנו כי הוכח שלמצער בכל הנוגע לרשימת הלקוחות אכן מדובר בסוד מסחרי, וכי אין מחלוקת כי הנתבע 1 אכן נטל את מסד הנתונים.
ב. באשר לכניסה ל- CRM ולכתובות המייל של העובדים לאחר סיום ההעסקה וללא קבלת רשות, מצאנו כי היות שהנתבע 1 הודה במעשים במסגרת הסדר מותנה מול הפרקליטות, הורם נטל סעיף 14 ככל שהוא מוטל על החברה להוכיח שמדובר באמת.
במסגרת מכתב ההתנצלות מיום 15.4.18 (נספח 1 לתצהיר ביירון), אשר היווה תנאי מתנאי ההסדר המותנה לסגירת התיק הפלילי כנגד הנתבע 1 מול פרקליטות מחוז מרכז, נכתב כדלקמן:
"1. במהלך החודשים אוקטובר עד נובמבר 2015, במספר מועדים שונים, נכנסתי באמצעות חיבור מרחוק שהורשיתי לעשות בו שימוש במהלך עבודתי למערכת המחשב של חברת ביירוןסמינרס בע"מ (כך במקור – ח"ט), ללא אישור החברה.
2. אנא ראו במכתבי זה את התנצלותי על הפעולות כאמור."
אנו סבורים כי העובדה שהנתבע 1 טען בפנינו כי עשה כן אך על מנת לסגור את הפשרה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, מה גם שכפי שהובהר לעיל, לא התרשמנו ממהימנותו של הנתבע 1 לעניין זה, כך שנטל ההוכחה המוטל עליו לעניין זה לא הורם.
בע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ - שלום דמתי, מז(3) 156 (1993) דן בית המשפט בעניין וקבע:
"הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמאלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצמצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה. מהודאה כזאת אין בעל דין רשאי לחזור בו, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע לכך (תקנה 104 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)..."
כמו כן, מצאנו כי צודקת החברה בטענה כי בהתאם לכלל המצוי בסעיף 14 לחוק הקובע כי "ההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה ממש", אין הכרח שנשתכנע שהנתבע 1 גם נכנס למיילים של העובדים. השאלה האם ביצע פעולה ספציפית זו בעת שחדר למחשבי החברה לאחר סיום עבודתו בחברה, כפי שהודה כאמור, הינה שולית לשיטתנו ביחס לטענה הכללית.
ג. באשר להגשת התלונה, הרי שאין מחלוקת בדבר עצם הגשת התלונה לגופה, ויש לשער, כי אכן נעשה הדבר, למצער בין היתר, על יסוד ממצאי החוקר הפרטי ששכרה התובעת, וזאת בין שבעיננו הייתה עדותו מהימנה, ובין אם לאו.
ד. כמו כן, אף ברי כי אכן נקטה החברה בהליכים משפטיים בנדון, שהרי זהו ההליך כאן.
112. התוצאה אפוא, כי אנו סבורים שהנתבעים עמדו בנטל הוכחת "האמת" בפרסום, ביחס לתוכן הפרסום. כעת נפנה לבחינת היסוד השני.
113. אשר ליסוד השני של ההגנה "ענין ציבורי", יש לבחון האם הוכח לפנינו כי קיים עניין ציבורי, היינו "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל - חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002)].
נקבע כי מדובר בשאלה ערכית "הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה" [ראו: עניין פלאפון; עניין נודלמן; דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות – קראוס, פ"ד נב (3)1 (1998)].
עוד הותווה במסגרת עניין פלאפון כי:
"איננו סבורים כי ניתן לקבוע כלל גורף לפיו לציבור עובדים במקום עבודה יש "עניין" - כמשמעותו בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע - בנסיבות הפיטורים של חבר לעבודה. גם אם קיים עניין רכילותי טבעי בכך, וגם אם העניין עשוי לחרוג מרכילות גרידא שכן יש בכך כדי ללמד על דרך התנהלותו של המעסיק - אנו סבורים כי זכותו של העובד בו מדובר לשם טוב ולפרטיות אינה מצדיקה כי יוכר באופן אוטומטי "עניין ציבורי" כאמור. עם זאת, הדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה וקיימות גם נסיבות בהן תהא הצדקה להכיר ב"עניין ציבורי" לציבור העובדים במקום העבודה, או חלקו, ביחס לעילות פיטוריו של עובד אחר..."
בע"ע 36064-09-16 ישראייר תעופה ותיירות בע"מ – סיגל שמעון [פורסם בנבו] (3.6.18) נכתב בקשר לכך (להלן – עניין ישראייר):
"בהתאם להלכה הפסוקה יסוד ה"ענין לציבור" ייבחן ביחס לפרסום בכללותו, ומבלי לפצלו לחלקים שונים. ...בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין- אורבך [פורסם בנבו] (8.2.12) (להלן: עניין דיין) נאמר באופן מפורש כך (ההדגשה שלנו):
'בית המשפט קמא ציין כי לשיטתו צריך העניין הציבורי להתעורר 'דווקא במסרים שהועברו על אודות התובע'. על אמירה זו אני חולק. ראשית, חשיבות הדיון הציבורי הנוגע לסוגיות ציבוריות מחייבת כי נפרש את התנאי של 'עניין ציבורי' על דרך ההרחבה (עניין מדינה נ' יבין, בעמ' 432). נקודת האיזון הראויה היא, על כן, כי העניין הציבורי ייבחן ביחס לפרסום כולו, ולא ביחס לכל משפט או אמירה שבו'."
ובהמשך, צוין באופן הולם לסוגיה שבפנינו (ההדגשות אינן במקור – ח"ט):
אין לטעמינו מקום למסקנה גורפת כי פרסום פרסונלי [הכוונה לפרסום לשון הרע הנוקב בשמו של הנפגע (פס' 18, שם) – ח"ט] לעולם אינו יכול להיות בעל "ענין לציבור", כשבענין זה יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו לרבות אופן הפרסום, תכליתו, היקף הפרסום ושאר נסיבות הענין. כך למשל, בענין פלאפון קבע בית הדין כי דברי ממונה על עובדת שפוטרה במסגרת ישיבת צוות במשרדו, הכוללת עדכון חבריה לצוות בדבר פיטוריה, הצגת טענותיו לרבות כי העובדת שם לא הייתה לויאלית כלפיהם, פגעה בהם במתכוון וזלזלה בהם - זוכה להגנת סעיף 14.
...
ענייננו שונה מעניין פלאפון...
... בדרך הפרסום, היקפו ונסיבותיו. בענין פלאפון המדובר היה בפרסום בעל פה שהופנה לחבריה לצוות של העובדת במסגרת ישיבת צוות ונועד להסביר את סיבת פיטוריה תוך קביעת סדר העבודה והמשמעת הנדרשת. המדובר היה בפרסום בעל פה ממוקד ומוגבל, ואילו בענייננו הפרסום נעשה בכתב באמצעות תכתובת דואר אלקטרונית, אשר ניתנת לשרשור על נקלה ונמעניה אף לא התבקשו להימנע מכך. המדובר בפרסום בעל פוטנציאל תפוצה נרחב אף אם מספר העובדים אליהם מוענה ההודעה היה מוגבל. נוכח תפוצתו הנרחבת של הפרסום הכתוב הרי שנדרש ענין ציבורי שיהא בו להצדיק פרסום פרסונלי בדרך זו בהיקף זה ובנסיבות אלה, ונטל זה לא הורם.
114. בנסיבות העניין, מקובלת עלינו הטענה כי אפשר שאכן לחלק מן הנמענים היה עניין ראוי להגנה בקבלת לפחות חלק מן המידע על התנהלותו של הנתבע 1, טרם שיתקשרו עמו. מוכנים אנו אף לקבל כי לתחושתו הסובייקטיבית של מר ביירון הייתה לו חובה לעדכן חלק מן הנמענים בדבר המצב (לעניין הגנת סעיף 15(3) כפי שעוד יבחן להלן). אלא שאין בידנו לקבל את הטענה כי זה המצב בכל הנוגע למשלוח כלל ההודעות לאלפי נמענים, תחת הכותרת "אזהרה..." ובפרט לבני משפחתו של הנתבע 1, אשר עבורם יש בכך משום רכילות והכפשת שמו הטוב בלבד.
יפים לענייננו הדברים אשר נכתבו והובאו בפסק דינה של חברתי, נשיאת בית הדין, השופטת הדס יהלום בפסק הדין בעניין סע"ש (ת"א) 47726-06-15 נעמה מקדסי - דניאל אבייט [פורסם בנבו] (13.2.18) (ההדגשות במקור – ח"ט):
"ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק נדונה בבית המשפט האזרחי על ידי כב' השופט עזר, בעניין ת"א (ת"א) 21336/01 מנוביץ נ' פיינר פרמצבטיקה בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 10/12/03), שם נאמר:
'... שמירת צנעת חייו של אדם לרבות פרטים מביכים או פוגעים שהינם אמת, מוצדקת כל זמן שפרטים אלו אינם מזיקים לאדם אחר. כאשר אדם אחר עומד להיפגע מכך, לרבות בנזק רכושי, והנתבע מוסר מידע אמיתי לאותו אדם כדי למנוע ממנו נזק, יש בכך עניין ציבורי.
אכן, בכל מקרה מדובר במעביד מסוים ובעובד מסוים ולא בציבור כולו, אולם העיקרון מופנה לציבור בכללותו וניתן לנסחו בדרך הבאה: מותר למעביד לשעבר למסור למעביד פוטנציאלי את כל המידע האמיתי והנכון הידוע לו אודות העובד. מסירת מידע אמיתי ונכון זה, גם אם הוא פוגע בעובד ומציג אותו באור שלילי, מוגנת לפי סעיף 14 של חוק איסור לשון הרע. יש להדגיש כי העניין הציבורי הוא במסירת המידע למעביד הפוטנציאלי בלבד, והפצתו באופן בלתי מבוקר לציבור בכללותו לא תהיה מוגנת היות ובהפצה כזו אין כל עניין'."
115. אשר על כן, בהתחשב במכלול הנסיבות, מסקנתנו היא כי לא חלה הגנת ה"אמת בפרסום" הקבועה בסעיף 14, משלא הוכח יסוד "הענין הציבורי", שהרי על שני יסודות ניצבת ההגנה, ועל אחד בלבד לא תוכל לעמוד.
116. בבחינת למעלה מן הצריך, נוסיף גם כי ככל שהיינו משתכנעים כי תוכן הפרסום עומד בכלל תנאי סעיף 14, היה עלינו להמשיך ולבחון האם גם כותרת הפרסום עומדת בכללים אלו, בהיותה כוללת ביטוי המהווה לשון הרע כשלעצמה, ובכך יש בעיננו ספק.
נזכיר כי בעניין דיין התייחס בית המשפט לסוגיה דומה, והבחין בין פרסום כתבה (שם טלוויזיונית), לבין הקדימונים ששודרו לקראתה. על אף ששם נקבע כי יש לראות בהם פרסום חדש על המשתמע מכך, ובעניננו לא מדובר בפרסום כזה, הובאה בתמצית ההלכה הרלוונטית לעניין כותרת שבפרסום, כפי שנדונה בהרחבה בעניין ע"א 5653/98 אמיליו פלוס - דינה חלוץ, נה(5) 865 (2001), כך:
"במובנים רבים ניתן להשוות את הפרומו לכותרת המופיעה בראש כתבה בעיתון. הכותרת היא לפעמים כ"חי הנושא את עצמו" (עניין פלוס, בעמ' 876), ועליה לזכות במעמד ובמשקל שונים לעומת הטקסט והכיתוב הרגיל שמתחתיה. במקרים מסויימים, על כן, תיבחן הכותרת במנותק מגוף הכתבה (שם, בעמ' 880-874). טעם עיקרי לכך הוא שקוראים רבים קוראים קריאה סלקטיבית – מדלגים על הכתבות עצמן וקוראים רק את הכותרות העיקריות בעיתון. טעם נוסף קיים במקום שבו הכותרת יוצרת רושם שונה מהרושם הנלווה לכתבה, שאז, לעיתים, אף אם הכתבה מציגה תמונה מאוזנת – לא יהיה די בכך כדי לשנות את הרושם הראשוני שיצרה הכותרת (שם, בעמ' 879). אם כך לעניין כותרת המופיעה בצמוד לגוף הכתבה – קל וחומר לעניין הפרומו, המשודר במנותק מתוכן הכתבה, וצופים רבים ראו רק אותו."
הגנת תום הלב – סעיפים 15(2) "חובת הפרסום" ו – 15(3) "עניין אישי כשר"
117. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע את הגנת תום לב (להלן תתי הסעיפים הרלוונטיים לענייננו בלבד):
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(...)..."
סעיף 16 לחוק קובע:
"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
118. בפסיקה הובהר כי סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע את חזקת תום הלב ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות, וכן תנאים לחזקה בדבר היעדרו. חזקות אלו מסייעות לנו בקביעת משמעותו הקונקרטית של תום הלב בראי העובדות, ובהתאם להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק (עניין ישראייר).
ביחס להגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק נקבע כי היסוד המשותף לכולן הינו כי המפרסם ביצע את הפרסום מושא ההליך בתום לב. את יסוד תום הלב יש לבחון הן בהתייחס לאינטרסים הרלוונטיים לסעיף המשנה הנדון והן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים, כאשר חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד. "חזקות אלו קובעות לפיכך כי 'על הפרסום להיות סביר, אין לפרסם דבר שהמפרסם לא האמין באמיתותו, יש לנקוט מראש אמצעים סבירים לשם בחינת אמיתות הפרסום, ואל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה' (השופט ניל הנדל בעניין דיין) - והכל, כאמור, בהקשרה של ההגנה הספציפית והערכים המוגנים במסגרתה." (עניין פלאפון וההפניות שם).
119. במקרה זה שוכנענו, כפי שנכתב גם לעיל, כי היקף הפרסום, וודאי פוטנציאל הפצתו, חרג מגדר הסביר לצורך השגת מטרותיו, כפי שיפורט להלן.
120. לעניין פרשנות סעיף 15(2), העוסק בחובת הפרסום, נפסק מפי כב' הנשיא (כתוארו אז) גרוניס (עניין דיין, פס' 46):
"ההגנה בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים חובה לפרסם – היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. כל אחד משלושה גורמים אלה עשוי להשפיע על השאלה אם יש להכיר בחובת פרסום, שהיא, כאמור, תנאי לתחולת ההגנה. היחסים בין המפרסם לנמען עשויים ללבוש מגוון צורות. יש שהיחסים נוצרים מכוח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר אף שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען. קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים – המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק (השוו, שנהר, בעמ' 266-265)."
121. אנו סבורים כי בעניינו, אף אם נניח כי ביחסים שבין החברה לבין לקוחותיה או ספקיה, הייתה קיימת חובה להודיע אודות מעשיו של הנתבע 1, הרי שממילא תפוצת הפרסום חרגה מתפוצת הנמענים אשר כלפיהם קמה חובה כזו. מעת שהופץ הפרסום לאלפי נמענים, למעשה לכלל אנשי הקשר ברשומות החברה, ללא כל הבחנה או בדיקה, לא חוסה הפרסום תחת הגנה זו. אין ספק כי לא קמה החובה ביחס לכל נמעני הודעת הדוא"ל, המונה אלפי אנשים, לקוחות ספקים ואנשי קשר אחרים אשר השתרבבו לרשימות החברה, ובכלל זה ובפרט בני משפחתו של הנתבע 1.
122. נוסף על כך, מועד ביצוע הפרסום והפצתו, אינו תואם את הטענה כי הייתה חובה בביצועו על מנת להתריע בפני הנמענים לבל ייחסו לנתבע 1 את המוניטין של הנתבעת כמי שעבד בה. ככל שהייתה חובה כזו ומר ביירון האמין בה, הרי שהיה על החברה לבצע את הפרסום בסמוך למועד הגשת התביעה בהליך הראשון, מועד בו כבר היו ידועות לה עיקרי העובדות המוזכרות בפרסום.
123. נימוקים אלו שהוליכונו לשלילת ההגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע רלוונטים אף לעניין סעיף 15(3) לחוק.
124. הטוען להגנה מכח סעיף 15(3) לחוק, כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או של הנתבע, או של אדם שאליו הופנה הפרסום, נדרש להוכיח התקיימות כל האלמנטים שבסעיף: (א) קיומו של עניין אישי כשר, של המפרסם, של הנתבע או של האדם אליו ממוען הפרסום; (ב) שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; (ג) אשר תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; (ד) והפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלבנטי ונעשה בתום לב.
125. התובעת הוסיפה וטענה לעניין סעיף 15(3) כי ביקשה להגן על עצמה בין היתר מפני תביעות של צדדים שלישיים. טענה זו הועלתה ללא פירוט מספק וללא כל ביאור לאיזה סוג של תביעות יכולה הייתה להיות חשופה מכוח התנהלות הנתבע 1 וכיצד היה בתוכן בפרסום כדי למנוע זאת. ממילא, כאמור אף הגנה זו אינה עומדת מקום שבו הפרסום חרג מפנייה לציבור הרבנטי לאותו עניין.
126. לעניין היקף הפרסום ובחינת הסבירות שלו, יפים לעניינו גם הדברים שנפסקו בעניין ע"ע (ארצי) 26439-10-16 שוקרון - הלפרין ואח' [פורסם בנבו] (27.11.17) (ההדגשות אינן במקור – ח"ט):
"החריגה מתחום הסביר מחוזקת נוכח כך שהמדובר בפרסום בעל תהודה רחבה לכלל העובדים, והוא נעשה בכתב, להבדיל משיחה ספונטנית. היינו, למשיבים היתה אפשרות לבחור ולשקול מילותיהם בקפידה ובזהירות טרם הפרסום, והם לא גילו ערנות ורגישות מספקת בבחירת נוסחו....".
וכן בעניין ישראייר (ההדגשות אינן במקור – ח"ט):
"השילוב בין המימד הפרסונלי ובין תפוצתו הפוטנציאלית הרחבה של הפרסום - אינו מידתי והוא חורג מהסביר על פי מבחן אובייקטיבי בנסיבות הענין. לענין היקף הפרסום כאבן בוחן למידתיותו נציין כי בענין פלאפון, שם חסה הפרסום בהגנת סעיף 15 לחוק, ניתן בין היתר משקל לכך שהמפרסם "אף לא ביצע את הפרסומים ברחבי החברה כולה, אלא הפנה את דבריו לצוות המסוים שתחת אחריותו". ואילו, בענין שוקרון, בו נקבע שלא חלה הגנת סעיף 15 לחוק, נבחנה החריגה מתחום הסביר גם בראי היקף הפרסום, כששם המדובר היה בפרסום אנונימי בעלון, וביחס לכך נאמר ... בענייננו, המדובר בפרסום פרסונלי שנערך בכתב, לתפוצה מוגבלת, אך הוא ניתן לשרשור על נקלה, משנמעני הפרסום לא מצופים מתוקף תפקידם או בקשה מפורשת לשמור אותו בדיסקרטיות, ולכן פוטנציאל תפוצתו נרחב. משכך, גם לו נקבל את טענת המערערים כי מר פוגל ערך בירור מקיף על המאורעות וכי האמין באמיתות הדברים שפרסם, עדיין אין זה מהווה הצדקה לפרסום שמה של המשיבה ועוד בנושא ההודעה. בהינתן מכלול נסיבות אלה סברנו כי לא קמה הגנת סעיף 15 לחוק ביחס לפרסום פרסונלי זה."
127. לטעמנו ניתן לבצע היקש מן הנפסק בעניין ישראייר גם לענייננו.
ראשית, אף הפרסום הנתון לבחינתנו הינו פרסונאלי ונוקב בשמו המלא של הנתבע 1 בראש ובראשונה בכותרת, ועוד לא פחות מחמש פעמים נפרדות בגוף ההודעה עצמה. לעניין זה נוסיף ונציין כי יש לתת את הדעת גם לכך כי אף מי שלא פתח את ההודעה קרא כי יש להזהר מפני הנתבע 1. כאמור, לעיתים אף אם התוכן מציג תמונה מאוזנת, יהיו מי שיחשפו אך ורק לכותרת אשר אנו סבורים כי אין בה הצגה עובדתית נקייה וסבירה, וכן יהיו מי שהתוכן כבר לא ישנה את הרושם הראשוני שיצרה עליהם הכותרת.
שנית, גם בעניננו, מדובר בהודעת דוא"ל, שהופצה בתפוצה של אלפי נמענים, אשר כפי שנכתב בפסה"ד שם, ניתנת לשרשור בקלות ופוטנציאל תפוצתה נרחב עוד יותר.
128. על כן, לאור הנסיבות, מסקנתנו היא כי לא עומדת לתובעת ולמר ביירון ההגנה בדבר ביצוע פרסום מכוח חובה חברתית או מוסרית, ולא כדי להגן על עניין אישי כשר.
אף בהנתן ששוכנענו כי מדובר באמת, וכי הדברים פורסמו לאחר שנערך בירור, בלשון שאינה משתלחת ובזהירות סבירה, עדיין לא שוכנענו בהצדקה לביצוע פרסום בהיקף כה רחב, תחת כותרת הנושאת את המילה "אזהרה" בצירוף שמו של הנתבע 1. על כך יש להוסיף כי לא יכולה להיות מחלוקת כי בין היתר בוצע הפרסום כדי לפגוע בנתבע 1, ולקדם את עסקי החברה על פניו.
בעניין ישראייר עוד העיר בית הדין כי פרסום נרחב באמצעים דיגיטליים, בהיותו יזום ובכתב, להבדיל משיחה בעל פה, טומן בחובו הזדמנות לבחינת הדברים ולברירת המילים, כמו גם שהות להיוועצות לגבי הנוסח. לפיכך, בפרסומים כגון אלו, לא מדובר בגלישה ללשון הרע מבלי משים ומשכך מוגברת חובת הזהירות.
ג. שלב רביעי: הפיצויים המגיעים לנפגע
129. סעיפים 7 ו – 7א לחוק איסור לשון הרע קובעים כדלקמן:
7. פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944.